מייד לאחר הפגישה עם חנוכה מחליט קליינברג לעוף. והנה הוא כבר
נמלא קדחתנות נואשת להספיק לפני החג. סוף סוף, לאחר תקופה
ארוכה של שלווה משמימה, הוא סימן לעצמו מטרה. קליינברג יעוף,
עוד לפני החג יעוף. חנוכה ומרעיו ייווכחו בהחמצה.
קליינברג אינו יכול לאבחן במדוייק מה בשיחה עם חנוכה גיבש את
משימתו בצורה כה נחרצת, אולי הנימה האבהית, למרות שחנוכה צעיר
ממנו, אולי רמיזות מזלזלות, הפטרונות הכל יודעת, אולי זו הקרבה
לחג שעידנה את האוויר שהיה גשום השנה יותר מכל השנים הקודמות,
והרי נאמר שהצירוף הנכון יבוא בבוא היום. היום זה היום. באוויר
הנקי והבשום השקדיות פורחות, עדנה פושטת ועימה רגישות ליופי.
עם גודש הרגישות הזה, גם הבחנה דקה שבדקות לצרימות בשלמותו של
היום הקסום. בלב כבד הלך לפגישה עם חנוכה. פגישות אלו מעולם לא
זימנו לו תודה ותקווה, אבל הוא המשיך ללכת בהבעה עגומה, מסלסל
בשמאלו את השערה שפרצה משומת לחיו, ורק כשממש קרב לאותו בית
קפה קבוע, שאליו היו מזדמנים בעשרות השנים האחרונות, רק אז היה
מותח את קצות פיו, יד ימין את שפתו השמאלית ויד שמאל את שערת
השומה מעל שפתו הימנית. עם החיוך המתוח הזה היה מברך את חנוכה
לשלום. אבל מעתה לא יזדקק לו יותר. לא.
חנוכה יכול לשכוח ממנו, שיחנק חנוכה בבית הקפה, שיתייבש. עדיף
שיצפה, שיראה איך הוא עף, שיראה את זה יחד עם כל החבורה הרועשת
שלו. אוהו, הזהו קליינברג?
גם עיתונאים יבואו.
"קליינברג חתום אצלך?" ישאלו העיתונאים.
"מה עם קליינברג?" ישאל אייזנברג, בעל ההוצאה. קליינברג יעוף
לרגע, ינמיך כדי להתבונן בפניו הנפוחות מאודם של חנוכה. זה
שווה את הכל.
קליינברג נערך להתחיל באימונים.
קליינברג עומד מול הראי, מסיר את כובעו האפור. קרחתו כמעט
מושלמת.
מאחור גידל את שהחסיר מלפנים. לעתים הוא אוסף את שיערו בגומיות
לקוקו.
עיניו הכחולות-מימיות ממצמצות במהירות, ללא שליטה, שומת לחיו
כמו תופחת והולכת, שתי שערות בוקעות ממנה. הוא פושט את
מקטורנו, את חולצתו, את הגופיה. גופו כחוש, רק כרס קטנה
משתפלת. אחד המאמרים שכתב לחנוכה התייחס לבעיה של העברת נפח
מיותר למקומות רצויים בגוף. איזון מהכרס לרגליים גרומות, לפנים
נפולות, לידיים. קליינברג מביט בידיו הרזות, שבהן משתרגים
ורידים כחולים כנחלי אכזב, מעל המרפק, מקום בו השתרגו שרירים
שהפליאו מכותיהם במשוררים מתחילים. היום הפכו שריריו לשאריות
בשר מדולדלות. קליינברג פונה אל החלון. מהגובה הזה אובד קסמו
של היום. העיר אפורה ככובעו. קליינברג מסתובב, חופן את הכובע,
ניגש אל הארון לפשפש במגירות ה 'כל-בו', שולף משם נוצה ירוקה
שדהתה עם השנים, אך ניכרים בה עדיין אותות יופי מפעם, הוא נועץ
את הנוצה בפאתי כובעו. מביט שוב אל העיר. משהו מתעורר. מביט
שוב בכובעו ונושף בנוצה, "פוווו..."
השמש נמתחת עד קצה הארץ, תיכף תיפרד מקליינברג, הניצב מתוח מול
החלון, מניף ידיו מעלה ובתנועה איטית מוריד אותן, ושוב ידיים
מעלה, ידיים מטה, ידיים מעלה, ידיים מטה ויותר מהר מעלה מטה,
מעלה מטה ובמהירות גדולה יותר מעלה מטה, מעלה מטה. מפוח בשר
מדולדל, שרקני. ידיו כואבות, גם הראש. הוא נוטש את החלון ופונה
לאמבטיה, לארון התרופות. לאחר לגימת התרופה הוא משתרע על כסא
מול הטלביזיה. עדיף לעשות זאת כמו שצריך. אי אפשר לעוף סתם כך
בלי להודיע לאנשים, בלי לקבוע מקום ושעה, בלי להשאיר מכתב
פרידה שיפרט, שיסביר מדוע. מכתב שיפורסם בכל העיתונים ויגרום
לאייזנברג להעיף את חנוכה. אם לעוף אז לפחות לדעת שזה יוצר
גלים, אחרת למה להתאמץ. קליינברג משפשף את זרועותיו הדואבות.
קודם הזמן. הוא צריך לפחות שבועיים של אימונים. וגם זמן לאנשים
להתכונן. הפגישה עם חנוכה היא בכל יום ראשון. אז יום שלישי
בעוד שבועיים, פעמיים כי טוב. פעם כי החליט, פעם כי יעוף.
למחרת משכים קליינברג מלא מרץ. את היום הזה יקדיש למכתבי
פרידה.
מכתב ארוך ומפורט לאייזנברג.
מכתב ארוך ועוקצני לחנוכה.
מכתב קצר ותמציתי לכל אחד ממרעיו.
מכתב מתנצל למנדלסון שהיה היחיד שהסכים לפרסם חלק משיריו.
מכתב ציני אל בעל הבית שלא הפסיק לרדת לחייו, שהפך כל ראשון
בחודש לסיוט.
מכתב לעורך דינו, לתרום אבריו למדע, שלא יקבר בקבורה דתית, שאת
מטלטליו וספריו יחלק במוזיאונים. את זכויות שיריו יקח לעצמו
בתור שכר-טרחה. רק לפנות ערב מסיים קליינברג את מלאכת הכתיבה.
לא נותר זמן לאימונים. קליינברג יורד ומבקש מסולומון שיכין
כריך גדול עם טונה.
"מה קורה עם החשבון, קליינברג?" מניח סולומון את הטונה ומביט
בעיניו.
עוד מכתב.
"יום שלישי הבא אני עף. ואתה מוזמן לראות".
"רק תדאג להביא לי את החוב לפני שאתה עף. שלא יהיו כאן
בעיות".
"הבן-אדם הולך לעוף ואתה תקוע על חובות. איפה אתה חי, סולומון,
מה קרה? פסה גדלות הרוח מהארץ, רק המעות קובעות. איפה פאפה
סולומון, איפה? בן-אדם גדול. הייתי אומר לאבא שלך שאני עף. היה
אומר "מברוק". ואתה? חוב, חוב, חוב. עוף לי מהעיניים,
סולומון".
"אבא שלי, עליו השלום, לימד אותי, שמעות חוסכות דמעות. אני
בחיים לא ראיתי עשיר בוכה, אבל עניים? כמו זבל. אני זוכר מה
אבא לימד אותי, לא נותן כלום. רק לקליינברג אני נותן, כי גם
אבא של סולומון נתן לקליינברג, אבל את זה אתה לא תבין כי ככה
אתה בנוי, קליינברג, רק לקחת. מתי שילמת פעם אחרונה, תגיד לי
מתי".
"שילמת. הנה הוא עוד פעם חוזר לזה. איפה פאפה סולומון. שפאפה
סולומון לא היה חוזר על משפטים פעמיים. ולך, סולומון ג'וניור,
אין בכלל חוש מסחרי כי אחרי שאני אעוף, יבוא כאן תייר מאמריקה
ואתה תגיד לו, הנה כאן ישב המשורר קליינברג, ותגבה ממנו פעמיים
את כל החוב שלי. תביא עוד סנדויץ' טונה ותגבה מהאמריקאי גם את
זה".
בביתו מנסח קליינברג מכתב לסולומון בזו הלשון:
"לסולומון, הבן של סולומון הגדול,
לא תמיד הסכמתי עם חכמינו, אבל לגביך אין משפט שיתמצת אותך טוב
יותר מ 'הולך ופוחת הדור'. ביום שלישי הבא, כשתראה אותי עף,
תחשוב על הכבוד שגזלת ממני, על הפרחים שהרחקת מהשולחן שלי, על
ההצקות בקשר לחוב שלי. אני מרשה לך להשתמש במשורר קליינברג רק
לגבות את החוב שלי ולא יותר. אל תהפוך את בית המרזח שלך
למוזיאון על שמי. אני לא רוצה שתעשה עלי כסף. כי אם היית לארג'
איתי היית קוטף את הפירות לאחר שהייתי עף, אבל עכשיו אתה יכול
לקחת את כל הסנדויץ' טונה שלך, ואני לא אומר לך יותר מזה כי
הזיכרון של פאפה סולומון יותר טרי אצלי מהטונה שלך. אני מאחל
לך שתדע להעריך יוצרים, ואם יזדמן מזלך לפגוש עוד קליינברג
אחד, שלא תעשה לו את המוות מכמה פרוטות. ואם יבקש סנדוויץ'
טונה, תפתח לו קופסה חדשה ותשים לו קצת מיונז ועגבניה, כי אם
אתה נותן אז תן עם חיוך, כי לתת כמו שאתה נותן זה יותר גרוע
מלקחת".
אל קליינברג הזדחל סיפוק שזה זמן רב לא הרגיש כמוהו. הדף הלבן
קרץ לו, ולאחר תקופת יובש ארוכה בקעו ממנו המילים הבאות:
                              עשרים ואחד שערים לבנים...

איזה אושר, שנים שלא כתב.
למרות השעה המאוחרת, שוב הוא ניצב מול החלון, מעלה ידיו לגובה
כתפיו. חוזר אל המתלה, שולף את כובעו עם הנוצה הירוקה, חוזר אל
החלון כשהכובע על ראשו. ידיים למעלה. לא. הוא מוריד את
המקטורן, את החולצה, את הגופיה, את המכנסיים. נעמד בתחתונים
מול העיר המאפירה. ידיים למעלה, מטה מעלה, מטה ויותר מהר.
באיוושת הבשר המדולדל בקיבורת זרועותיו, דימה לשמוע משק כנפי
קונדור כזה שבפוסטר שראה בחנות התקליטים. הוא מתלבש בחיפזון
ורץ למטה. החנות כבר סגורה. למחרת בבוקר ממהר קליינברג אל
החנות. השעה מוקדמת והחנות עדיין סגורה. עד עשר בבוקר הוא רובץ
לפתחה. צעירונת במכנסונים הדוקים פותחת את המנעול ומסרבת למכור
את הפוסטר בהקפה. הוא מציע את השורה שכתב אתמול.
"כאן מקבלים רק מזומן", היא אומרת.
"אני המשורר קליינברג", הוא מסביר, "והפוסטר הזה", קליינברג
מצביע על צילום של קונדור במעופו, "נחוץ לי למעשה אמנותי. את
לא יכולה להבין את זה, מיידעלע".
"ראשית כל, אל תקרא לי מיידעלע. שנית, אין מה לעשות, ככה זה".
"יש לך אחר שלא תקוע על הקיר?"
"כן", מצביעה הצעירה על פוסטר מגולגל במעמד רבוע מקש.
קליינברג מחכה שתסתדר מאחורי הדלפק, חוטף את הפוסטר ובורח.
"גנב", צועקת המוכרת, "גנב".
כבר הוא מעבר לפינה, מתנשף.
הפוסטר מתמצת את חדוות המעוף. קונדור משייט, כנפיו פרושות,
פלומת צווארו מתנופפת, מקורו המעוקל מכריז על שלטונו בשמי
האנדים המושלגים, כותרתם הצחורה מבליטה את צבעיו העזים. פיוט
שמימי. קליינברג תולה את הפוסטר מעל מיטתו, מיישר את ראשו
לכיוון החלון, מיטיב את הכובע עם הנוצה על ראשו, מעקם את אפו
על ידי העלאת השפה העליונה וכיווץ האף. את צווארו הוא שולח
קדימה, ליצור את מגרעת צווארו של הקונדור. חדוותו קופאת לקול
צלצול בדלת. הוא מקפל את הפוסטר במהירות ופותח את הדלת. המוכרת
מלווה באשה שמנה ומתנשפת.
"כוס מים, גברת?" מתעשת קליינברג ראשון.
"תודה".
"זה הוא", אומרת הילדונת.
"בבקשה", מציע קליינברג את כוס המים לשמנה המביטה בו בדממה.
"זה הוא", חוזרת הילדונת.
"מיידעלע, אולי תעזבי אותנו בשקט, זה עניין לאנשים מבוגרים".
השמנה גומעת את המים בשקיקה וקליינברג פונה להביא כוס נוספת.
"נו", אומרת השמנה, "איפה הפוסטר שלנו?"
"את יודעת מי אני?" מביט קליינברג לתוך עיניה המרפרפות בחדר,
"המשורר קליינברג", הוא קד לפניה חצי קידה ובידו אוחז את הכובע
שהסיר מראשו. רק עתה נוכח שרק תחתונים לגופו, הוא סר לחדרו
ולובש חלוק.
"גם לי הוא אמר את זה", אומרת הילדונת.
"למה להתערב, יש כאן עניין למבוגרים. בבקשה מיידעלע, אני
והגברת נוכל להגיע להבנה".
"מה יש כאן הבנה, מה אני צריכה לעלות ארבע קומות בשביל פוסטר
אחד. תביא חזרה וזהו".
"את לא מבינה גברת. מה אני נראה לך גנב, קליינברג בחיים שלו לא
גנב מאף אחד, רק שעכשיו אני מתכוון לעוף כבר ביום שלישי הבא
לפני החג ואני צריך את הפוסטר הזה ללמוד. לא רוצה פאשלות, אם
את מבינה אותי".
"לעוף?" אומרת השמנה.
"לעוף", אומר קליינברג ומנענע קלות בזרועותיו, "ואם את רוצה
אני משאיר לך מכתב תודה, אחרי זה תוכלי למכור בהרבה כסף, תחשבי
קצת קדימה".
"יש פוסטר. לקחת פוסטר, אז צריך לשלם. מה קורה כאן אני לא
מבינה".
"קודם כל זה שאת יושבת בבית של המשורר קליינברג, את זה את
מבינה, אני מקווה. עכשיו את צריכה להבין שאני במצב של דפיציט
ספורדי. וכשאני אעוף כל החובות הקטנים יהיו כאין וכאפס לעומת
המזומנים שכל שטות שאני משאיר תהיה שווה. אפילו השורה שכתבתי
אתמול. קחי, מה אכפת לי. הדברים באים לי בקלות אז אני נותן לך
אותם, תמורת מה, תמורת חתיכת נייר עם תמונה שעושים אותה אלף
פעם. כאן זה דבר מיוחד, חד-פעמי, שרק אני כתבתי. אין דבר כזה
בשום מקום אחר בעולם".
"יש לך כסף או אין לך", השמנה מגלה חוסר סבלנות.
"אין לי אבל..."
"די", שואגת השמנה מכל גופה, "תביא את הפוסטר וזהו".
"תראי גברת, את כנראה לא מבינה".
"אני יופי מבינה. אני עליתי ארבע קומות ברגל לדבר עם משוגע
שגנב מהחנות שלי פוסטר. זה מה שאני מבינה".
"את מביטה על המיקרו במקום לראות את המקרו. לבי עלייך".
השמנה קמה, "אתה מביא לי את הפוסטר או כסף. תחליט".
"קחי במקום זה משהו אחר. הנה", מושיט לה קליינברג בידו האחת את
שעונו, ובידו השניה דף נייר ועליו השורה שכתב. השמנה חוטפת את
מה שהוא מציע ופונה ללכת.
"את אפילו לא יודעת איזה עסקה עשית. ביום שלישי, כשאני אעוף,
השעון הזה יהיה זהב".
במשך השבוע מתאמן קליינברג במרץ, מניע זרועותיו במהירות הולכת
וגוברת. לקראת סוף השבוע נדמה שהוא מרחף לעתים באוויר, כוחות
העילוי וההתמדה מתחילים לפעול. קליינברג מאושר. לפגישה עם
חנוכה הוא מגיע וחיוך אמיתי על שפתיו.
"מה האושר?" תובע חנוכה לדעת.
"אני מתאמן לעוף ואפילו כתבתי משהו חדש".
"אפשר לראות?"
"לא. אני מתאמן בבית".
"את החומר, קליינברג. אני כבר לא זוכר חומר שלך הרבה זמן".
"נתתי אותו לשמנה מהפוסטרים תמורת פוסטר של קונדור".
"אה", אומר חנוכה ומזמין את המלצר בתנועת יד עייפה. המלצר מביא
להם את מנתם בלא לשאול. זה היתרון בפגישות עם חנוכה, הוא לפחות
אוכל כמו בן-אדם, וחנוכה משלם.
"ומה זה התעופה?"
"אתה לא מבין אותי, חנוכה. מה, אני לא מדבר ברור? אני ביום
שלישי עף".
"זה אני הבנתי, רק לא ברור לי לאן ומאיפה הכסף".
"כסף, עוד פעם כסף. סולומון, השמנה מהפוסטרים ואתה, כולכם
מאותו החומר. מי צריך כסף. אתה חושב שהקונדור צריך כסף?"
"מאיזה הוצאה הוא?"
"מה, לא שמעת עליו?" קליינברג נעמד מרעיד באמות ידיו, מנופף
בידיו ומכוון שתי אצבעות מאשימות לעבר פניו של חנוכה.
"מה קורה אתך, קליינברג? אולי אתה תגיד לי".
"אני חושב שאני מדבר דברים ברורים. ביום שלישי אני עף. אתה
מוזמן לראות. לא השבוע, שבוע הבא. לא רק אתה, גם כל החברים
שלך, כולם אני מזמין. אחר כך תדע לך שכל השירים מהעיזבון שלי
יהיו שווים הרבה כסף, אבל את זה העורך-דין שלי לוקח שכר-טרחה.
הכל מסודר".
"קוניאק", מבקש חנוכה מהמלצר.
"אם אתה אז גם אני", אומר קליינברג.
כל בוקר מתייצב קליינברג לאימונים קדחתניים. זרועותיו נעות
בקלות גדולה, שהולכת וגוברת. הוא מרגיש חופשי כפי שלא חש מימיו
ומדי ערב משרבט כמה שורות במחברתו. שירים חדשים, שיהנה
העורך-דין, אולי יתרום לנזקקים. צריך לשלוח מכתבים. יש מטרה.
חנוכה מופיע בדלת מודאג. הוא שואל מדוע לא הגיע לארוחה שלהם,
יום ראשון היום. "אין לי זמן", מסביר קליינברג, "אני צריך
להתאמן".
וכבר הכל ערוך ומוכן. המקום - מתחת לביתו. השעה - לפני שקיעה.
חנוכה, סולומון, השמנה מהפוסטרים, מנדלסון, עורך-דין,
אייזנברג, לכולם הוא שולח הזמנות.
"אני לא בטוח שאייזנברג יבוא", אומר חנוכה.
"חייב לבוא. אני מדבר אתו אישית", וקליינברג כבר ניגש לטלפון.
אייזנברג איננו. קליינברג משאיר הודעה ארוכה, עם פרוט היום,
השעה ודרכי ההגעה.
לאחר שחנוכה הולך, קליינברג מתפשט, חובש את הכובע עם הנוצה
הירוקה, מקמר צווארו, מעלה שפתו לכיוון האף כדי ליצור בו
קימור, פורש ידיו. בנפנופים מהירים הוא מתקרב אל החלון. מבט
נוסף אל הקונדור מאיר לו את החסר, שאליו התוודע מזה זמן. הוא
מתלבש ורץ ברחובות לא מוכרים. נוצות. רק מול ראי במספרה עולה
בו המחשבה לוותר על כר אחד. הוא מכין לעצמו שרשרת של נוצות. על
דפים במחברתו הוא רושם את הארוע המתוכנן ליום שלישי. 'קליינברג
עף ואתם מוזמנים. נא לאשר'. בתחתית כל דף הוא רושם את מספר
הטלפון שלו. הוא יורד כדי לתלות את הכרזות על עמודים ברחבי
השכונה.
ביום שלישי בבוקר מחזיר לו אייזנברג טלפון. קליינברג מזמין
אותו לצפות במעופו.
"מה זה המשחקים האלה?" שואל אייזנברג.
"זה לא משחק. אני הולך לעוף. כולם יבואו. גם העיתונאים, גם
חנוכה וחבורתו. כולם. חשוב מאוד שגם אתה תהיה, תראה משהו שעוד
לא ראית".
קליינברג שליו, רגוע ומאושר. אם היה לו זמן היה כותב. זה מצב
הרוח שממנו בוקעים שירים. קליינברג נכנס לאמבטיה, מסתבן לאט
ומתנגב לאט. אימונים אחרונים מול החלון. קליינברג מוכן. עירום
הוא מביט בהתקהלות למטה. את שרשרת הנוצות מהדק לצווארו, את
הכובע האפור לראשו. אחר מחשבה שניה הוא קושר אל הכובע חוט
אלסטי שלא יפול.
קליינברג פותח את החלון. קליינברג נעמד על המעקה. קליינברג
פורש כנפיים.
קליינברג מזנק.
הגוש הצפוף נפרש לקראתו. כולם כאן. העיתונאים, חנוכה, עם מבט
התדהמה האדום בפניו, אייזנברג. משב רוח קריר מלטש את גופו.
קליינברג מנפנף בכנפיו וממשיך בנפילתו. זעקה נשמעת. חנוכה
המום, השמנה סופקת כפיה, גם סולומון. בנפנוף אחרון מנסה
קליינברג לשייט עוד קצת, למשוך את הרגע, חבל על המראה המופלא
הזה, אבל אז מתקרב אליו בד כתום, כתום כשמש שרבית, כתום הולך
וגדל. קליינברג נחבט ומייד מועף מעלה ושוב נחבט ושוב מועף, עד
שאט-אט פוחתות הקפיצות והוא נרגע, עירום על מצע כתום. אנשי מגן
דוד אדום ניגשים אליו, גם הכבאים. קליינברג מנסה להושיט ידו
כדי למנוע את התקרבותם. הכבאים אוחזים בבד, מצמצמים את המעגל
סביבו.
קליינברג נעטף, גלי הבד מכסים עליו.
קליינברג עוצם את עיניו.