[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ב. טד
/
רצועה לכלב

בשבע בבוקר נשלחתי לקנות רצועה לכלב שלא אהבתי ושלא אהב אותי.
התהלכתי כסהרורי לאחר לילה נטול שינה, לילה ארוך, הלילה הארוך
בשנה, בלילה כזה של סוף דצמבר הכרנו, שרה ואני.
החנויות לחיות מחמד אינן פתוחות בשעות מוקדמות שכאלו. קבוצה
קודרת של עננים כבדים עמדה מעל עיר אפורה, מטכסים עצה, בינתיים
רק רוח. אני משוטט בין תריסים מוגפים לתנועה דלילה.
עולה בי המחשבה לא לחזור למקום ממנו נשלחתי הבוקר, אולי אניח
את הרצועה על מפתן הדלת.
אם אלך? למה לי הרצועה? למה להשקיע עוד ועוד ועוד במקום שברור
שאעזוב.
ידוע שבלילות חורף משתינים כלבים סגורים ומפוחדים על ספות
שעירות, אז למה הרוגז? הרי לתת להם להלך חופשי אנחנו לא
נותנים.
לא ברור איך תפתור הרצועה את היללות בלילות החורף, בהם לא ניתן
להוציא את הכלב.
זה קורה דווקא בתאריך בו הכרנו, שרה ואני. התחברנו מהר, עברנו
לגור יחד לאחר שבוע, החלטנו להתחתן לאחר חודש, באוקטובר כבר
היינו הורים.
עכשיו אני ברחובות, מחפש רצועה לכלב, תחת הרצועה הדקה, מלאת
הפשפשים, המתוחמת בשיער זקור כחומה, שרה כינתה אותה רצועת
עזה.
איך הדברים מתחילים ואיך מסתיימים. כמו כוכבים המתהווים בבת
אחת בהתפרצות כבירה של אנרגיה, מאירים, דועכים וכבים. ומה
איתנו? אני חושש לשאול את שרה, האם אנחנו עדיין מאירים? ואם
כן, למי?
פנסי הרחוב כבויים, גשם קל מתחיל לרדת, אני במכנסי דגמ"ח
צבאיות, דובון ונעלי בית גבוהות. אפור למעלה אפור למטה.
צועד על מרצפות מרובעות, אוהב לא אוהב, נשאר עוזב ואם עוזב מה
לוקח. הארנק ובו כרטיסי האשראי אצלי, הטלפון, מפתחות הרכב,
המשקפיים, מה אני צריך יותר?
והילדים?
אסע לפינלנד, לא, קר מדי שם עכשיו, אולי לניו זילנד, מקום בו
לא צריך מזגן בקיץ ומגפיים בחורף. אפשר לנסוע ישר לשדה התעופה,
להיות פעם בחיים ספונטני בלי גבול. עכשיו ההתלבטות מה לקחת,
מחשב נייד? ספרים? תיק עבודה? ספרים שליד המיטה?
ולבסוף המסקנה, כלום.
אני מתיישב בבית קפה שרק עתה החלו להפוך בו את הכסאות.
"צריך לחכות שהמכונה תתחמם", אומרת צילי ומביטה במבט נוזף על
ההופעה המרושלת.
"יצאתי לחפש רצועה לכלב", אני מתגונן.
"אה", מרימה צילי את ראשה לכיוון מנורה המשולבת במאוורר מאובק
ופונה אל המטבח.
בינתיים, אני שופך קצת סוכר חום על כף היד ולוקק גרגר גרגר.
צילי יוצאת מהמטבח עם סינר שחור ומטלית לבנה קטנה הנעוצה
בחגורת הבד של הסינר.
"אתה רעב?"
"לא", אני מצטדק, "רק חסר לי קצת מתוק".
"גם לי חסר מתוק, בעצם למי לא? אבל אני הולכת לסרטים
רומנטיים".
יש לה שדיים גדולים, השלט הקטן עם השם יושב לה על הפטמה.
"יש לכם סנדוויצ'ים?" אני שואל.
"כעקרון יש, אבל בשעה כזאת המטבח סגור".
"אז למה שאלת?"
"כי אם זה ממש דחוף לך, אני יכולה להכין משהו, לחם מהמכולת,
גבינה, חסה, כאלה".
"סבבה".
"סבבה מה?" צילי שואלת.
"סבבה סנדוויץ'", אני אומר ולוקק עוד קצת סוכר.
"אתה תמיד כזה אסטרונאוט, או שזה בגלל השעה המוקדמת?"
יש לה עיניים חומות גדולות, אף גדול יחסית, מיוחדת.
"תראי", אני אומר, "עבר עלי לילה שחור כמו הסינר שלך, אני בדרך
כלל פנתר על הבוקר, אבל היום נזרקתי מהבית לקנות רצועה לכלב,
במקום רצועת עזה שנקרעה".
"ככה", מנצחת צילי בידה עם כל הברה, "נזרקתי, מה זה, יו-יו?"
"יו-יו זה כשחוזרים, אני לא בטוח שאני חוזר, יש כאן כוונת
התנתקות".
"אז לאן אתה חושב..."
"תשבי, תשבי", אני מסמן לה על הכסא מולי.
"אני לא אמורה לקיים שיחות נפש עם אורחים, ובטח לא עם כאלו שיש
להם משימה כל-כך כבדה כמו לקנות רצועה לכלב וחוץ מזה יש לי
מקום לפתוח".
"אין כאן תור מי יודע מה, אה צילי".
"איך קראת לי?"
"צילי".
"איזה צילי בראש שלך?"
"זה מה כתוב לך על ה..." אני מסמן באגודל קו קטן על החזה.
"דלי. השם זה דלי, מדליה", היא מלטפת את השד כשהיא זוקפת
ומישרת את תג השם אליה. "באמת נראה כמו יוד", היא אומרת, "אבל
זה סתם לכלוך".
"אין סתם", אני אומר בתוקף, "בשבילי תשארי צילי לכל החיים".
"מפגר", היא מחייכת, "איזה סנדוויץ'?"
"תראי, אני לא בקטע גורמה עכשיו. מה הכי טוב שיש לך, כרגע,
בהתאם לנסיבות".
היא מלקקת את האצבע המורה ומנקה את ארובת עינה, מתיישבת מולי,
מנגבת ידה במגבת הקטנה. יש לה ריח של יוגורט תות טרי. "מה אתה
אומר להיכנס כאן שותפה?"
"את בנויה ליותר".
"מצחיק", היא נוגעת בידי בפעם הראשונה.
"תביאי קפה, אני אחשוב בינתיים על נסוח החוזה".
"איזה קפה?"
"מה יש?"
"או הו, אתה תמיד כזה החלטי."
"תראי..." צילי מסמנת לי לשתוק, פורעת את שערותיה, פוערת את
פיה ומאנפפת, "בדרך כלל אני אחר, אבל הבוקר קמתי הפוך, כי היה
לי לילה בלה בלה בלה בלה", היא קמה. יש לה תחת גדול אבל לא
גדול מדי.
"איפה היית עד עכשיו? אני גר כאן ולא ראיתי אותך אף פעם".
"תזהר עם השאלה הזאת".
"למה?"
"כי זה פתח לספר לך באמת איפה הייתי עד עכשיו. אפשר להתחיל
מבית הילדים בבית השיטה, דרך בית הספר האזורי, הזיון הראשון עם
מתנדב מצרפת, טירונות במחנה 80, חשפנות במועדון באוסלו, עוד?"
"אם לא הייתי נשוי הייתי ישר מציע לך הצעה מגונה עכשיו".
"אתה יכול לנסות", צילי גוחנת על המכונה, "אבל ההמלצה שלי היא
שתנסה בפעם אחרת, כדאי גם שתשפר הופעה, חוץ מזה יש לי חבר".
"אספרסו כפול עם חלב חם", אני אומר.
"תיסלם על הנחישות".
"אני בדרך כלל כזה, רק שהבוקר..."
צילי מחייכת כמו אל ילד חריג, "תראה איך אתה נראה, מדובלל כזה.
בחייך, מה אתה רוצה לעשות?"
"תיזהרי עם השאלה הזאת כי אני יכול להגיד את האמת".
צילי חולבת מהמכונה כמה שאיבות קצרות של אדים. "דבר חופשי
מותק, זה היתרון בין אנשים שלא מכירים, אפשר לדבר חופשי".
"הייתי נותן לשרה אשתי כמעט כל מה שהיא מבקשת כדי לחיות בכבוד
ואז הייתי עוזב לדירה הגדולה שיש לי מלפני הנישואין ומפסיק
להתערב לה כל הזמן בחיים. כי האמת שלא היא הטרוריסטית אלא
אני".
"אוהאו, איזה תיק", אומרת צילי.
"הזהרתי אותך", אני נמרח על הכסא.
"שיט", אומרת צילי, "אין חלב".
"אז בלי חלב", אני אומר, "שיהיה אספרסו".
"מה פתאום", נזעקת צילי, "קפוץ שניה תביא חלב, זה כאן ממול,
הנה הכסף".
"זה בסדר", אני אומר, "כל החיים אני קופץ שניה, חבל שאין מקצוע
כזה באולימפיאדה לקפוץ שניה".
"אם אתה מקטר אני הולכת".
"זה בסדר, חלב עלי".
"תביא קנקן גדול 3% וגדול אחוז".
כשאני חוזר עם החלב צילי אומרת, "הייתי בטוחה שלא תחזור".
"יש לי הרגשה שאני הולך לשמוע את המשפט הזה עוד פעם היום".
"עד שאני מכינה את הקפה, גש לשירותים, קח מברשת, תעשה משהו עם
עצמך".
"מה, לנקות?" אני שואל בתדהמה ולא קולט לאן הגעתי.
"לא. להסתדר", היא פורעת לי תלתל בשיער.
"ככה התחילו איתי בנות בגימנסיה".
ביד ימין היא מסמנת דחיפות קלות לכיוון השירותים. אני מדשדש
לשם.
"איך יצאת כך מהבית", אני אומר אל דמות פרועה, שערות זקורות אל
צד אחד, עיניים אדומות, טרוטות. שוטף פנים, מנקה את העיניים,
מיישר את השיער עם הרבה מים, מתנגב וחוזר כמו חדש.
"מהפך", צוהלת צילי.
"חכי חכי, מה יקרה כאן כשאני מחליף את המדים באזרחי".
"אז מה אתה אומר עם השותפות?" היא מגישה לי אספרסו ריחני עם
קציפה של חלב חם.
אני מרחרח את הכוס כמו יין מובחר, "לפי הריח התשובה חיובית".
"לא, באמת".
"המקום טוב. מי השותף?"
"החבר שלי".
"חפפי אותו וקחי את המקום בעצמך", אני גומע גמיעה קטנה. טעם
שונה, חריף, מריר במידה, תמהיל של תפוזים, קוניאק ונענע. "מה
זה? מה שמת כאן?"
"קוניאק מיוחד ותמצית שאני שומרת לקבועים".
"יש לך את זה. לבד מותק, לבד, או עם שותף שיעריך אותך".
"מה לבד, מה חפפי אותו, על מה אתה מדבר. הקפה שייך לו והוא
הציע, בגלל שאני תורמת כאן לאוירה וגם מכינה אוכל לא רע שאכנס
שותפה ואקח חלק מההתחייבויות".
"תוציאי אותו מזה. אני בכלל בעד דברים ברורים. גבולות, הכאוס
נוצר מחוסר בהירות. תתנתקו וזהו".
"היית צריך להופיע בערב, יא מצחיק".
"אם את האוירה והאוכל, אז בשביל מה את צריכה אותו?"
"אני לא טובה בכספים ואדמיניסטרציה".
"בשביל זה יש לך אותי".
"אותך?" צילי מתיישבת שוב מולי, "איך נפלת עלי, על הבוקר, תגיד
לי".
"אין מקריות".
"רגע, רגע, בוא'נה, מה אתה מנסה להגיד לי, שנגזר גורלנו להיפגש
בבוקר חורפי זה כדי לפתוח יחד בית קפה?"
"מה, זה לא ברור?"
צילי צוחקת, חושפת סתימה כסופה, דופקת על השולחן בידה ומניסה
את הספל שלי לקצה השולחן.
"יש לך כסף?" היא שואלת.
אני שולף את הארנק.
"לא זה, טמבל, כסף באופן כללי, אתה עשיר או מה, מי אתה בכלל?"
"אני בין הבטחת הכנסה לגייטס. תגידי, הבקרים חלשים כאן בדרך
כלל?"
"אל תסתכל על כזה בוקר מאעפן שיורד גשם".
"אז למה פתחת?"
"כי תיכף יגיע הקבוע עם 'הארץ' שלא מתניע בלי הבראוניז שלי.
רוצה לנסות?"
"קודם סנדוויץ', מתוק סוגר לי את התיאבון".
"והסוכר של מקודם?"
"אני מסכים", אני אומר.
"מסכים למה?"
"להיכנס איתך שותף. יאללה למה לא. דברים מתחילים להתבהר לי.
ברור שאני צריך להתנתק ממשהו שלא טוב לי ולהתחיל משהו חדש. מה
שצריך לקרות בסופו של דבר קורה. גם יהיו אם קרבות ונפגעים,
עדיף עכשיו לפני שהנזק יגדל. את לא מבינה, צילי, יש כאן
התגלות".
"אתה באמת פסיכי". צילי פונה אל המטבחון וחוזרת עם צלחת
בראוניז, היא מלטפת אחד ואומרת, "צריך עוד קצת בתנור".
"יש לך לחם כאן, נקניק, גבינה, דברים כאלה?"
"עוד לא".
"אני קופץ שניה".
"תביא גם חלב סויה".
אני קופץ וחוזר עם לחם שחור טרי, פסטרמה מעושנת, חרדל, חסה
וחלב סויה.
צילי מקבלת את המוצרים, בוחנת אותם כשף מיומן. אני נכנס אחריה
אל המטבחון. היא חותכת במהירות, מוסיפה קצת בצל, מקשטת בזיתים
שחורים ומגישה לי את הכריך הכי טעים שאכלתי, עם החריפות
המיוחדת שאני מזהה מהקפה.
"טעים בטירוף", אני אומר בפה מלא.
"בתיאבון, שותף", מחייכת צילי.
"אכפת לך שאני אקרא לך צילי?"
"בטח שכן. אל תנסה ללכת על יותר מדי שינויים בבת אחת. גם לעזוב
חבר שאני אוהבת, גם להיכנס למחוייבות לבעלות על בית קפה, גם
להכיר שותף חדש וגם לשנות שם, והכל בפחות משעה, רבאק, קצת
הבנה".
"אם לשנות אז עכשיו. את יודעת שיש כאלו רבנים שמשנים שמות
לאנשים. אני מכיר אחד כזה בבית שמש. את חוזרת ממנו צילי. תשמעי
לי, הצליל יושב עליך, צילי".
צילי נכנסת למטבחון וחוזרת עם בראוניז חמימים וריחניים.
"בונז'ור מסיה גסטון", מחייכת צילי אל זקן חביב במעיל בלשים
ארוך שמכיסו מזדקר עיתון 'הארץ'.
"בונז'ור ז'ולי", אומר גסטון, פורש את העיתון ומבלי להסתכל
לכיוונה אומר, "אלור, מון סוליי".
צילי מעבירה את צלחת הבראוניז שזה עתה הניחה על שולחני אל
שולחנו של גסטון.
ואני נרעד כמו אז כששושנה הגננת לקחה את ראובן על הידיים ואותי
השאירה לבכות.
"מרסי", הוא אומר.
"א-שאנטה", קדה מולו צילי.
אני מדגדג גבוה את האוויר.
"צריך קצת התייחסות הילד", היא מאבחנת.
"יש לי בעיה עם אחים חורגים שנכנסים לי לטריטוריה".
צילי ניגשת למכונת הקפה ומשם שואלת, "עוד אחד?"
"אותו דבר", אני אומר, "אפילו יותר גדול".
צילי מגישה קפה לגסטון ומתיישבת מולי עם קפה נוסף, הפעם הכינה
גם לעצמה.
"רק רגע", היא ממהרת למטבחון וחוזרת עם עוד צלחת בראוניז. הפעם
אני טועם אחד.
"נומרו אונו. שבעה כוכבים דה לוקס עם מסז'ים וספא והכל, מאיפה
המתכון הזה?"
"זה אותו ברנדי שאני מוסיפה לקפה והתמצית שלי וקמח מיוחד
מספרד".
"מותק, למה את מחכה? קבלי כאן החלטה ונעשה ביחד אימפריה. אם את
נפטרת ממה שמפריע לך ואני נפטר ממה שמפריע לי מחכה לנו
פרוספריטי שלא חלמנו".
"מי זה נעשה?"
"את ואני. אולי גם גסטון ירצה להיכנס, הוא נראה רציני
ומנומס".
"אתה כל הזמן צוחק עלי, לא?"
"בחיים שלי, צילי, לא הייתי כל-כך רצינילי. את לא מבינה, צילי,
שאני בא משוטטות ברחובות, מחיים במקום שלא נועד לי, ממחשבות
נוגות עם נפגעים ופתאום נכנס למקום החמים הזה עם הנוסחה הסודית
לבראוניז וכבונוס אשה יפה כמוך. מה, את לא מבינה מה הולך פה?"
"מה הולך פה, בוא תסביר לי".
"אהבה", אני מחזיק את החזה השמאלי בכף יד ימין.
"אהבה", מביטה בי צילי בחמלה, "אני אפילו לא יודעת איך קוראים
לך. אתה מבחינתי נע בציר בין המשעשע לפתטי".
"מון שרי", מחלץ אותי גסטון. צילי ניגשת אליו, הם מבינים זה את
זו כמעט ללא מילים. אני חושב בעצב שזו פריווילגיה של קבועים.
צילי חוזרת עם סנדוויץ' זהה לשלי. אני מתמלא קנאה משונה כלפי
הזקן הזה, שאוכל לי את הלחם והפסטרמה והחסה שלפני כמה רגעים
אני קפצתי להביא.
"עוד משהו?" שואלת צילי וברור לי שזו שאלת סגירה, כי אם אגיד
לא, מייד יבוא החשבון.
אני שותק.
"מתוק שלי", היא מלטפת לי את השיער ביד קצת רטובה. "תראה, אני
לא חושבת שאכנס איתך לשותפות, אבל אתה חמוד והעברת לי כאן בוקר
בסבבה ומעכשיו אתה מבחינתי לקוח קבוע".
בחוץ פסק הגשם. בדיוק מעלי נפער קרע בין העננים ולאחר ימים
אפלים רבים מבצבץ קצת כחול.
אני נפנה לחפש רצועה לכלב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היופי הוא בעיני
המסתכל, ולעיתים
יש צורך להעניק
למסתכל טיפש מעט
חכמה בצורת פנס
בעין.


לימונדה
משועממת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/8/05 22:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ב. טד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה