באיזשהו שלב נכנסנו לקטע של משחקי כבוד.
לא הייתי מתקשרת אליו כמה ימים, אפילו שממש רציתי, רק כדי
לראות אם הוא ישבר קודם. והוא היה נשבר, אבל הוא היה מתקשר
כשהוא ידע שאני לא יכולה לענות. כדי שאני אצטרך לחזיר צלצול.
והייתי מחזירה, כי לא רציתי לצאת מנייאקית, סתם רציתי שיחשוב
שאני אדישה.

איך נפלתי למשחק הזה?! בסוף נשבר לי, אז הזמנתי אותו לראות
אצלי סרט. "תקשיב, אני אוהבת אותך. תעשה עם זה מה שאתה רוצה."
הוא שתק. כמו שהוא תמיד שותק, ואני רציתי למות. בסוף הוא הלך,
אחרי שכבר נרדמתי.

חזרתי לבסיס וסיפרתי לחברות שלי שהייתה התקדמות. חברות שלי
לעומת זאת טענו שהוא בתול. מה הקשר?! "תאמיני לי, הוא האם אמא
של הבתולים." יופי לו. יופי לי.

כבר חצי שנה אני מאוהבת בו. חצי שנה לא היה לי חבר. חצי שנה...
ואני נשארת נאמנה לאהבה האבסורדית שלי אליו, יוצאת איתו ועם
כל שאר החברה, לפעמים אנחנו לא מחליפים מילה כל הערב. לפעמים
אנחנו מתחפפים ביחד לשבת בדשא.

"אתה שובר לי את הלב". והוא שתק, כמו שהוא תמיד שותק. הסיע
אותי הבייתה. כיבה את המנוע, הזיז את הכיסא אחורה. "הייתי רוצה
להתחתן איתך. שיהיו לנו ילדים. בן בכור." ואני שתקתי, כמו שהוא
תמיד שותק.

יצאתי מהאוטו "יאללה, יש לי צבא מחר. ניפגש עוד שבועיים?", "את
שוב סוגרת?", "כן", "סאקרית".

לא התקשרתי אליו מהבסיס. רציתי לראות מתי הוא ישבר. בסוף הוא
התקשר, כשהוא ידע שאני לא יכולה לענות. השאיר לי הודעה. "יא לא
מתקשרת, טוב הפלאפון שלי מקולקל, אז נדבר עוד שבוע וחצי."

הלכתי להוציא גימלים. הגעתי הבייתה ויצאתי עם ידיד. "את עדיין
מאוהבת באפס הזה?", "הוא לא אפס", "תגידי הוא בתול?", "לא
יודעת. מה זה משנה?".

חברה שלי אמרה שהוא בבית היום ושהם יוצאים לפאב. "טוב אז גם
אני באה", "מה נהייה איתכם?", "לא יודעת, לא דיברתי איתו כל
השבוע.", "אז תתקשרי אליו עכשיו", "לא! זה על כבוד. שהוא
יתקשר."

כבר חצי שנה זה נמשך ככה. אולי בעוד חודשיים, כשיסתיים הקורס,
אני אגיע למקום חדש, משנה מקום משנה מזל. אולי נמצא לי מישהו
חדש. בלי משחקי כבוד. בלי חוסר בהירות. בלי שתיקות.