היא צעדה בהיסוס במסדרון החשוך. צעדיה נשמעו כתופי בונגלו
במסדרון הריק. היה נדמה לה שעוקבים אחריה, היא נעצרה והאזינה
לדממה הרועמת. היא המשיכה ללכת, קצב צעדיה התגבר. לפתע נשמעה
נהמה מתכתית, משהו לא אנושי, היא קפאה על מקומה, עיניה נפערו
אימה.
המנורה מעליה החלה להבהב באופן מבהיל. 'רק שלא תכבה', פיללה
בליבה.
קול תופים קצוב נשמע ברחבי המסדרון השקט. לקח לה מעט זמן להבין
שאלו הם לא הלמות ליבה הפועם, אלא קול צעדים נוסף. המנורה, כמו
עוד מיליון דברים אחרים לא נענתה לתפילותיה וכבתה.
קול הצעדים התגבר עוד ועוד, עד שנשמע כמעבר לפינה. היא המתינה
באימה, מחכה למכה הכואבת שתגאל אותה מייסוריה. אחד מצללי
המסדרון הפכו לפתע לדמות מוחשית, דמות שלא מהעולם הזה...
היא עדיין עמדה במקומה, מולה הצללית המאיימת, ושוב נשמעה הנהמה
האיומה, בדיוק כאשר פתחה הדמות את פיה. היא חשבה שהדמות נוהמת
עליה משהו בחייזרית, ואז הדמות תפסה בזרועה והובילה אותה
לחדרון קטן, ממנו נשמע הקול המתכתי...

"ברוכים הבאים לחדר העריכה של החוג לתקשורת קהילתית בנצרת
עילית"