"... השמיים מתאספים לחתומה שמימיית. והשושבינה רצה בין
המרחבים. מכסה את הרקיע ומה שבינו עד קו האופק באור ורוד, זוהר
ונוגה מבעד לחמה השוקעת, מכינה את העולם לקראת בוא הכלה, הלבנה
ופמלייתה.
מסביב מרחבים עצומים של עפר אבק ואדמה, נוף אחיד שנדמה שהוא
שכפול של שכפול של שכפול אינסופי.
שקט תהומי. נדמה כי כל רעש, כל ציוץ אינו שייך למקום והוא בגדר
הפרעה טורדנית הצריכה להיפסק. רק הרוח השורקת באוזניים משמיעה
את הקול היחיד שאיכשהו משתלב לכדי הרמוניה עם השקט. גלי החום
הגואים ומכים בפנים, מייבשים כל איבר בגוף, כל טיפה של רטיבות.
והאבק והחול החודרים לעיניים ומכהים  את הראייה, הגורמת לך
להזיות לכמעט פטה מורגנה. אתה מאבד כיוון, מוצא את עצמך בריק,
ואקום.
השמיים משחירים וכמו בחופה עולה הלבנה עם שובל הכוכבים הנוצצים
והזוהרים הנשזרים בחוטי קסם לארג רב של חלומות מנצנצים.
אך בעודך נמצא לבדך והמחשבות הם אלה המהוות רע בבדידותך, אתה
מהרהר כי אלו הן רק אשליות. הכוכבים הנראים לנו הם רק נצנוץ,
הבזק של כוכב שגווע אשר אורו הגיע אלינו לאחר אלפי שנות אור.
והחלומות הללו הם רק נצוץ של משהו אחר שגווע.

אתה נע ונד במחשבותיך בין ייאוש לתקווה אך יש משהו בשמיים,
ברקיע, שגורם לך לחשוב ולהרהר על דברים שאתה רוצה לשכוח.
הרוח הנושבת נוגעת בי בקרירות נעימה, מעלה בי את זיכרון דמותך
הגורם לי להחסיר פעימה.
אני נוגעת בהשתקפותך, מעבירה יד בבבואתך אשר דמיוני יצר. ואני
מרגישה שאני לא לבד, שיש משהו המחבר ביני לבינך.
אני רוצה להאמין שזה נכון, שיש קשר מיסטי וגורלי ביני ובינך.
אך לעיתים הספקות מאכלים ומכרסמים בנשמתי כעכברים המכרסמים
גבינה בחשאי ומותירים חלל גדול.
אולי אני רק משכנעת את עצמי לחינם רק כדי לתת לעצמי תקווה.
זוהי מחלה הנדבקת באדם, תקווה, אינסטינקט לשרוד ע"י שכנוע
פסיכולוגי שיש עוד משהו שם.
אני לא יודעת אם חושיי מטעים אותי, אם ליבי מהתל בי או אם
הכרתי בוגדת בי.
אני רק יודעת שאני ניצבת בין המרחב לקו האופק לבין השמיים,
כלואה בין ריק לבין חלום. אבל יש משהו בזיכרון דמותך שנותן לי
הרגשה טובה ושכך אני יכולה לבלוע רוק מחדש ולהרטיב את הפה
שיבש.

אני מיטלטלת בין תחושות. מדהימה או מטילת אימה. בעודי עומדת
במדבר, לבדי, מרגישה שאולי יש יעוד לכל הדבר לבין המחשבה שאני
לבד והכול סתם פרי דמיוני הקודח מהיום החם.

אני שומעת רעם תותחים שמרעיד לי את הלב. האם זו אני? אני זו
הנלחמת בעצמי, נלחמת עלינו? למנוע מהרגשות הקשים החבויים לצאת
החוצה  ולתת לחיוך הטוב למילה היפה שעושה טוב לכל השאר, שמניחה
להם לחשוב שהכול בסדר איתי.
המלחמה החמה הזו להדחיק את הרגש הכי חזק בי שהיה לי מעולם,
אכזרית.

"אני אוהבת אותך!!"

הלב שלי זועק.

המחשבה שהתחושה הגורלית היא רק שלי ולא שלך, קורעת אותי
לחתיכות.

זה לא המחשבות שלי. יש עשן מולי וריח חזק של אבק שריפה, כמו
ריחו המבאיש של הריקבון. מסתכלת על עצמי. פתאום קולטת מדים
ירוקים. הכול חוזר כמו סרט נע.
זה אני בשמירה. שומרת על אמונות לא לי. רואה, שומעת ומריחה
דברים רחוקים שהם רק בסרטים. שגורמים לי סלידה, שגורמים לי
להיות רחוקה ממך, מהחיים שלנו, מהחיים שלי.
אבל יש משהו בלחוות את זה שגורם לי להרגיש מלאה יותר. יש בי
מעט מהגאווה להיות שם ולא לאכזב את עצמי. אבל לפעמים אני כל כך
רוצה להיכנע, לרגשות שלי, לחולשות שלי, לאהבות שלי. ויש משהו
שמהדהד בי אסור. האם זה רק הטאבו, הדעות הקדומות או משהו
בתוכי?

מדהים עד כמה שהריק מבחוץ גורם לך להתמלא מבפנים. ולהיפך.
וכשאתה מרגיש אבוד בין במרחבים לבין השמים מחפש כוכבים לנווט
ולמצוא את הנתיב הנכון ומבין שיש שם רק ניצוץ של משהו שכבה.
האם הכול תלוי בי? בראייתי?
לפעמים אני רוצה להיות הריק. פשוט, נטול. על מה יש לחשוב? אני
שואלת את הלבנה. והאם לך היו ספקות? לדעת ולהרגיש שזוהי אהבה?

אבק מציף אותי, הופך אותי ללבנה כאילו מכין אותי לחתונה. הטעם
מר.
אבל יש משהו בכל זה שמחזק אותי, אני לא יודעת מה. (ייסורים??)
רוצה להיות גרגר אבק המתעופף ונתלה בכל דבר, נדמה שהוא חי את
החיים של כל השאר, רואה עולם גדול ורחב. הוא רק מרגיש וחש את
זה שאליו נטפל ושוב עובר הלאה, אבל הוא רק גרגר ולא הוא לא
סופג דבר.

ואני כמו המדבר. נעה בקיצוניות מחמה לקרה. לעיתים ריקה כמרחבים
הגדולים שבמבט אחד לא רואים בהם דבר. נעה בין הרצון להיות לבד
לבין הפחד מהבדידות המשמימה. פוחדת לאהוב ולא להיות נאהבת
בחזרה.
ובמדבר הנדמה לעיתים כה מת ומשמים אני מרגישה רק את הדמעות
הניגרות על פני מרטיבות את הפרצוף היבש.

בסוף. כשבאים להחליף אותי, יש לי הרגשה טובה בלב. לפעמים זה
טוב להיות אבוד ומבולבל כי בסוף כשאתה נמצא אתה מכיר טוב יותר
את עצמך, יודע לנווט ללא אף כוכב.
ואני הולכת לאט לחדרי מביטה באדמה ובאבנים. חושבת, הם כל כך
דומים, אבל אז מבינה שבדיוק כמו כל האנשים לכל אחד מהם סיפור
קטן. הולכת וחוזרת לאנשים שגם ביניהם לעיתים אתה מרגיש מדבר.
ולא תמיד הם נוגעים בליבך אבל הם גם כמוך במובן מסוים מחפשים
גם הם את עצמם.

כמו שחתונת הלבנה מסתיימת ועולה בוקר חדש, כך גם אתה מעביר יום
בחיי. יחלוף הזמן יעבור אני בטוחה. אבל אתה נמצא בי כל דקה
ודקה, ואולי זה רק אני מרגישה וזה כואב לי שאולי זה כך.
אבל, אולי בסוף הכול יסתדר וגם אם לא, הגיע הזמן להתגבר..."