בקצה העולם, שמאלה, בין חורים שחורים, גלקסיות, וסתם ריק ישב
לו שבט שלם של אנשים. אנשים כאלה פשוטים, שאתה רואה כל יום
בדרך לעבודה או פוגש בדרך למכולת ואפילו לא שם לב אם הם
מיוחדים וקיימים או תוהה מה הם בעצם תורמים לעולמך הצר. האנשים
האלה שהיו מקובצים שם בקצה העולם, שמאלה, היו אנשים מכל הגזעים
ומכל הדתות ומכל הסוגים ומכל הזמנים. שמה, בקצה העולם, שמאלה,
קיומם הוא נצחי בזמן שבעולמך הצר קיומם הוא חולף.

אנשים אלה, יושבים להם על עננים קוסמולוגים רכים להפליא ולרוב
לא עושים הרבה. העשייה בעולמם אינה מוצרכת על מנת להתחבר
איכשהו לרגשות האושר שלהם כי בעולמם האושר שלהם קיים תמיד. הם
יושבים במין תחושה של ריחוף, משחקים קלפים, מעשנים נרגילה,
ומתבוננים בנו ובעולמנו. לפעמים מישהו מהם מתחיל לפתח מעין
צורה מסוימת של שיחה שאולי בעולמנו היתה מתפרשת כרבת משמעות
אבל אצלם, האמת, היא לא מגיעה לשום מקום ובדרך כלל מסתיימת
במילים: "אם טוב לך, אחי, אז גם לי טוב."

בקצה העולם שמאלה הזמן משתנה לחלוטין בגלל היותו תלוי בזכרונם
של האנשים שיושבים שם. כולם יודעים איכשהו על קיומה של היממה
הקוסמולוגית, אבל בגלל שזכרונם נמחק כל כמה רגעים(על מנת
להבטיח את אושרם) הם לא ידעו אף פעם להגיד לך מה השעה. מחיקת
הזכרון החזקה ביותר שהם עוברים מתבצעת ממש באותו רגע שהם
מגיעים לקצה העולם שמאלה. זוהי המחיקה הקשה מכולם והיא היחידה
שכואבת. המחיקה הזאת לוקחת מהאנשים האלה את הידיעה והזכרון וכך
בעצם מעלימה טראומות חיים כואבות שכרוכות בכאב נפשי עצום ובלתי
מוגדר שהיה קיים אצל אנשים אלה. ברגע שהבנאדם הגיע והוא כבר
"מחוק" ניתן לו התואר של ה"איש הפשוט" והוא הולך לשבת יחד עם
חבריו החדשים על כרי העננים הרכים.

תחושת האחווה במקום היא תחושה חזקה מאין כמוה. בין כל הדברים
המשותפים שבני האדם יכולים למצוא ביניהם בעולמנו הצר על מנת
להרגיש איזושהי תחושה מרוממת של אחווה, אין שום דבר שהוא משותף
לחלוטין לאנשים שונים כמו אצל האנשים בקצה העולם שמאלה.
הדברים המשותפים שמספקים את תחושת האחווה הם הסיבה שבגללה
אנשים פשוטים אלה נמצאים שם(סיבה שמאחדת ביניהם), ותחושה מאוד
חזקה של רחמים על האנשים כאן שנשארים וחיים מדי יום בעולמם
הצר.

יום אחד התגלגלה לאוזני שיחה שהתקיימה בין שניים מן האנשים
הפשוטים האלה. השיחה התנהלה כך:
-"רוני, אחי, אני מרגיש קצת לא טוב"
 -"מה, אחי, אתה לא מאושר"
- "לאאאא, בטח שאני מאושר, פשוט, אתה יודע, זה עוד פעם קורה.
אתה פשוט הסתכלת על חלק אחר בכדור הארץ אז לא ראית את זה קורה
אבל אני ראיתי את זה. זה ממש כבד, אחי"
- "אוי. אני שונא שזה קורה. איפה הפעם, אחי"
- "בישראל."
- "ספר לי זה אולי יעזור לך. פעם שעברה אני סיפרתי לאושרת וזה
עזר לי מאוד. קח גם שכטה מהנרגילה, זה יעלה לך את האושר קצת."
- "וואלה, רעיון טוב, תודה אחי. אז תשמע, הבנאדם היה כבר גמור
אתה מבין הוא כבר החליט עד הסוף והכול. אתה מבין, הוא היה
בודד. שנים של התבגרות בלי שום חבר. אתה מבין, הוא היה שמן והם
לא רצו אותו. הוא גם לא כל-כך הצליח בלימודים, ואמא שלו היתה
יותר מדי מגוננת. עקבתי אחרי הסיפור די הרבה זמן. ואז, כבר
אחרי שהוא החליט ואחרי שהוא ביצע אמא שלו נכנסה לחדר. אתה
מאמין הוא שכח לנעול את הדלת. ומשם הסיפור כבר ידוע..."
- "וואלה, אחי, הדברים האלה הם הכי מבאסים. תכנון לא נכון,
תזמון לא מושלם. עכשיו ישלחו אותו לשיקום בטח."
- "תגיד לי, איך הם לא מבינים שהם סתם סובלים איך הם לא מבינים
שקיים משהו הרבה יותר טוב איך הם מאמינים שלאחר החיים אין כלום
ורצוי להמשיך לחיות"
- "וואלה, אחי, אם הייתי זוכר הייתי אומר לך אבל אין מה לעשות
אני קצת שוכח. עזוב אותך, אל תכנס לסרטים האלה, הנה קח עוד
שאכטה- עוד מעט יבואו למחוק לנו את הזיכרון. בעצם אולי לא
כל-כך עוד מעט."
- "טוב לך אחי כי אם לך טוב אז גם לי טוב."

כששמעתי את שיחתם  של האנשים הפשוטים פתאום הבנתי שהאנשים
הפשוטים הם באמת מאושרים אבל התנאי העיקרי לאושרם הוא חוסר
אמצעי תקשורת בקצה העולם שמאלה. הם אינם יכולים להעביר את
אושרם הלאה או לספר איפה זה קצה העולם שמאלה, מה שלפעמים גורם
להם להיות כלואים. אמרו לי שיש הרבה מרחבים בקצה העולם שמאלה
והמקום גדול מספיק על מנת להכיל את כל האוכלוסיה בעולמנו הצר
אבל רק מעט מאוד מהאנשים בעולמנו מגיעים לקצה העולם שמאלה בגלל
הידיעה עליו. הרוב מגיעים לשם אחרי שנים של כאב, סבל,
וייסורים. אלה שיש להם יותר מזל מגיעים צעירים ואלה שפחות
מגיעים באמצע החיים.

טוב. כאן הגיע זמני לסיים ולארוז מזוודות כי אני נוסעת. אני
נוסעת בגלל 2 הסיבות: הידיעה והכאב. מי שיקרא את הסיפור שלי
יחשוב שהוא דמיוני ומטורף, מה שאולי מוכיח שגם אם היו אמצעי
תקשורת בקצה העולם שמאלה אף אחד לא היה מאמין. האנשים כאן
בעולמנו הצר אינם מתקדמים ואינם לוקחים סיכונים. המוכר הוא
טוב, אפילו אם הוא רע.
ביי, אחים שלי!!!. מי יודע, אולי נתראה.