ריקוד חיי

רציתי לספר לך שאתמול רקדתי.
בחוץ ירד גשם ורעמים הרעימו,אנשים עם כיפות צעדו לבית הכנסת
הקרוב,ממהרים לסלוח ולהסלח, ואני רקדתי.
שמתי מוזיקה חסידית.
כן, את אותו הדיסק שאת קנית לי כי אמרתי לך שהוא מזכיר לי את
אבא.
מוצא חן בעיניך שדברים מזכירים לי אותו.. כמו אותו יום שבגל"צ
נגנו את שירי זעירא, גם אז אמרתי שאני נזכרת. ולך היו דמעות
בעינים.
התרגשת.
גם אני התרגשתי ויום למחרת נסענו וקנינו המון דיסקים
שמזכירים.
שנים עמלת על הקשר שלנו, עמדת ביננו, גוננת עליי ועליו, היית
הדבק ונייר הפרגמנט והיום את חוגגת את נצחונך הקטן.
לפני יומיים כשדברנו בטלפון והוא הקשיב לנו נפלט לו המשפט
"ילדות שלי".
ידעתי שהוא מתכוון בעיקר אלייך, אבל גם קצת אליי. לכן מיד
חטפתי את המשפט ושמרתי באחת ממגירות הלב. רק בלילה הוצאתי אותו
ומוללתי בין אצבעותי. לא שכחתי להחזירו למקומו.. ישנם דברים
שאסור לאבד.
אבל בואי נחזור לריקוד שלי, אני עלולה לשכוח או להתחרט.
"לכו נרננה" התנגן בקולי קולות בבית. מן החלון ראיתי שכנים
מלוכסני עין מציצים. סגרתי וילונות.
דמותי נשקפה אליי מראי חדר השינה. פזרתי שיער ועצמתי עיניים.
בהתחלה זזתי בצעדים מדודים כזוכרת את המשפט שאמרת לי בכתה ז'
כשעשינו חזרות להופעת בר המצווה.
"אין לך קצב" אמרת לי "אין קשר בין הידיים והרגליים. שבי
מאחורי החלון עם מיכלי".
ידעתי שגורלי נחרץ. מיכלי הרי מפגרת, היא אמנם גדלה איתנו,
והיתה חלק מ"ערבה" אבל היא מפגרת!!! ואת.. את אמא שלי.
פתאום היית גם את שייכת למחנה הלועגים על רגליי הארוכות וגופי
הקצר. קשה להשתלט על רגליים באורך כזה, הן נקשרות ונפרמות
כרצונן.
וכך הבטתי בבנות הרוקדות, נטע, אילת, מרב כשאני ישובה מאחורי
חלון קרטון עם מיכלי ומסמנת לה מתי עלינו להרים ידינו כמברכות
על הנרות. אחריות.
נזכרתי שזו לא היתה הפעם הראשונה שתפקיד הבלרינה נגזל ממני ללא
רחם. זכרתי היטב את אותו ערב חנוכה גשום בקיבוץ, הייתי בכתה
ב', סופגניה מתגלגלת. כל הבנות הלכו לחוג בלט ואני והבנים
הלכנו לחוג קרמיקה. הכנתי חנוכיה חרס כחולה שבה הודלקו הנרות.
עבר לחש בקהל ההורים.. כולם אמרו שאגיע רחוק. כשרונית כמו אבא
שלה.
הבנות הכינו ריקוד. אל הבמה הן עלו בבגדי גוף כחולים וורודים
ובכתרי נייר. בגלל שהטבתי לשיר עליתי גם אני על הבמה, בחולצת
פלנל מנוקדת ובמכנסי קורדרוי מהוהים כשכתר נייר לראשי.  שרתי
את "נרותי הזעירים". כשרונית כמו אבא שלה.
ראיתי את הבנות רוקדות בחצאיות העננים המסוכרות, מניעות את
ידיהן הקטנות בחן, מחייכות לקהל.. קנאה חנקה את גרוני ודמעות
את עיניי. אבל עמדתי בגבורה, מעטים מול רבים, שרים מול
רוקדים..
כשנגמר השיר שעטתי לחדרי בבית הילדים, צנחתי על מיטת הברזל
בוכה. התעוררתי כשאת רכונה מעליי, בוכה איתי ומלטפת.
אבל אתמול זזו לי הידיים, ככה, פתאום. אחרי הרבה שנים.
זזו לי הידיים.. לי, שאפילו ביום חתונתי לא רקדתי.
לא הבטתי בראי.
הרמתי ידיים כחסיד הרוקד את תפילתו, מניפה ידיים אל על בכוונה
גדולה. רקעתי ברגליים כרקוע בת שבט הזולו ביום חגה. הגברתי  את
המוזיקה עוד ועוד..
"והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" , שרתי בשני קולות
ואולי בשלושה.
ואז הבטתי בי, והייתי יפה כל כך. בתחילה הבטתי בדמותי הגדולה
דרך מסך ריסיי. לאט לאט פתחתי עיניים.. לא הפסקתי לרקוד.
העברתי ידיים בשערי ממש כפי שראיתי שעושות הבלונדות התורניות
ב-MTV , עכוזי הכבד נע, שדיי, בטני.. והייתי יפה. עדיין הייתי
יפה.
הסתובבתי בחדר כמו מריונטה שניתקה מכבלי החוטים, כמו ברווזון
שהפך לברבור, כמו אסיר הנמלט מהכלא הטחוב, כמו גלגל ענק
שמפעילו איבד את השליטה על מנועו..
הייתי אני, אמא. ורקדתי יפה.

השתחוויה.