באותו יום מהולל, נסענו ארבעתנו לבקר את יעל, אחותי הצופה.
אמא, אבא, יוני, הוא אחי הגדול, ואני. אז נסענו. לפני כן נסענו
לבית קפה. לחגוג... משהו. אני לא יודעת אם זה את זה שאחי חזר
הביתה (כי זה קורה הרבה), או אולי את סוף השנה ותחילת החופש
הגדול (ואם כן, אז למה לא חיכינו ליעל?) או אולי את החופש מיעל
(בהחלט סיבה טובה למסיבה...). אז נסענו לבית הקפה. והיה להם שם
סלט ממש טעים. כן, בהחלט סלט טעים.
בדרך אבא רב עם יוני. פעם, לפני שיוני התגייס, הם היו רבים כל
הזמן. על הנהיגה של יוני, על התנהגותו של אבא, על המריבות
שלהם. אבא טען שיוני התפרץ לכביש, וזאת מכונית חדשה, והוא
יהרוס אותה. אז יוני אמר שזאת אשמתו של אבא, כי אבא דחק בו
והלחיץ אותו לנסוע מהר, כדי להגיע בזמן לבית קפה, ויוני לא יכל
להשתלב בתנועה כמו שצריך כי אבא הלחיץ אותו. אז יוני התעצבן,
ולא בפעם הראשונה, הוא יצא מהמכונית, טרק את הדלת ועבר לצד של
הנוסע. ואז אמא התעצבנה על אבא. ואמרה שהוא גם עשה לא מעט
תאונות במכוניות, והוא לא הנהג האידאלי, ושיתן ליוני לנהוג בלי
לשגע לו את השכל. כי אתם מבינים, אם יש מישהו שהוא מומחה בלשגע
את השכל, זה בהחלט אבא שלי. יש אנשים שיגידו שהוא אובססיבי,
הוא אומר שהוא פשוט עקבי ויסודי, כמו שצריך לעשות דברים, יש
אנשים שיגידו שהוא פשוט מעצבן להפליא, ואני אומרת שאני לא
מבינה מה אמא שלי מצאה בו שגרם לה להתחתן איתו. זה לא הכסף, כי
שניהם הגיעו מהמעמד הבינוני. זה לא המראה, כי אבא שלי הוא
חתיכת מכוער עם כרס. זה לא שהוא ממשפחה טובה, כי המשפחה של אבא
שלי דפוקים עוד יותר ממנו, מה שמסביר איך הוא יצא כזה. זה גם
לא האופי, כי כבר אמרתי שאבא שלי בהחלט מסוגל לשגע פילים.
כשהוא מכר את המכונית הישנה, למשל, הוא התקשר לאיש שמכרנו לו
את המכונית ארבע פעמים רק בבוקר של המכירה. כדי להזכיר לו את
כל המסמכים שהוא צריך להביא, ולוודא שלא שכח אותם, ולבדוק שהוא
יודע בדיוק את מקום המפגש ביניהם, וכדי לבדוק שהוא יודע איך
הולכת כל הפרוצדורה.

אז אבא התעצבן שהיא נכנסת לויכוח בינו לבין יוני. והוא התחיל
לצעוק כהרגלו. כולם נטפלים אליו, והוא היחיד שתמיד הכל דפוק
אצלו, ועוד לא מעט רגשי קיפוח שאבא שומר אצלו עמוק בפנים
במיוחד בשביל עתות חגיגיות כאלה וויכוחים מיוחדים מהסוג הנ"ל.
ואז אמא התעצבנה שהוא חושב שתמיד כולם נטפלים אליו ושלא יעלה
על הדעת שהוא פשוט לא בסדר ובגלל זה הוא מתעצבן, ואז יוני אמר
שיסתכל על הכביש, ואני אמרתי שהוא תמיד מתווכח עם כולם. כך
הויכוח המשיך לו. כן, בהחלט, מה שעושים במשפחה שלי טוב באמת,
כמו שצריך, הוא להתווכח. זאת בהחלט אמנות דגולה שאנחנו מתמצאים
היטב ברזיה. בגלל זה אף אחד לא מנצח אף פעם, פשוט אבא מבקש
סליחה על זה שהוא עצבן את כולם, בלי להבין למה.

אז הגענו לבית הקפה. כשיצא לי לדבר קצת עם יוני, בזמן שאמא
ואבא התווכחו עוד קצת, סיפרתי לו על מקרה שהיה לי לפני כמה
ימים כשטיילתי עם יהושע. יהושע הוא הכלב שלנו. הוא חמוד, והוא
לפעמים עושה שטויות שעולות לו בלא מעט כאב.
"אז הלכנו ברחוב, והיו שם הרבה מאוד כלבים והם נבחו על יהושע,
וזה מאוד הפחיד אותו, והוא נלחץ מאוד. ואז עברנו ליד כלב מאוד
גדול ומאוד מפחיד, שנבח על יהושע בהרבה רגש. אמנם הוא היה סגור
בתוך החצר, אבל זה היה די מפחיד. ובדיוק מול השער, איפה שהוא
עמד, היה עץ. אז יהושע עמד שם, מול הכלב הכי גדול והכי מפחיד
ברחוב, רחרח את העץ, הרים את הרגל והשתין. מול העיניים שלו."
"איזה מעשה אמיץ, פשוט פואטי, להשתין מול כלב," אמר בציניות.
"בטח! זה עניין של כבוד, של טריטוריה! זה כמו שאתה תבוא לסלון
של מישהו שלא סובל אותך ותכתוב בצבע בולט במיוחד על הקיר,
'שייך ליוני'." אמרתי בהתרגשות.
"באמת, אל תגזימי. הוא היה סגור, וזה בסה"כ פיפי."
אז עזבתי את העניין.

אחרי ארוחת הבוקר, חזרנו למכונית. הפעם אני ישבתי מקדימה. תמיד
אני יושבת מאחורה, כי כמעט תמיד יש מישהו מבוגר ממני שיושב
מקדימה. ואז שמתי דיסק של שלום חנוך, בהופעה אקוסטית. הוא דיבר
על אהבה, על החיים, על המציאות הקשה במדינה שלנו...
מדי פעם מישהו ניסה לפתח שיחה.
"שמעתי שעלה המחיר של הבנזין..."
"היי, אמא, כרמית לא עבדה פה פעם?..."
"מתי אנחנו נחזור הביתה? לאיפה נוסעים אחרי המחנה של יעל?..."
אבל כל השיחות גוועו.
היחיד שהמשיך לדבר הוא שלום חנוך. הוא סרב לשתף פעולה עם
השתקנות שבמשפחתי. הוא המשיך לדון עם עצמו בסיפורים על ירח
ציניקן, על המריבות שלו עם אשתו ועל אהבת נעוריו.

אבא לא אוהב לאכול דגים, סרדינים וזיתים. כשהיה קטן, סבא היה
משלם לו 10 אגורות עבור כל זית או סרדין שאכל. ואבא בטח חשב
לעצמו שזאת הדרך הכי קלה עלי אדמות להרוויח כסף. אז הוא היה
אוכל זיתים, למרות האלרגיה שיש לו לעצי זית, וסרדינים, למרות
הטעם הנורא שלהם.
כשאבא גדל קצת, הוא הפסיק לאכול זיתים וסרדינים. והוא נשבע
שבחיים לא יכריח את הילדים שלו לאכול משהו שהם לא רוצים.

כך עברה עלינו הנסיעה. עד שהגענו ליער בו הוקם מחנה הקיץ של
הצופים. נכנסנו למחנה. לקחנו לנו זמן עד שמצאנו אותה, בין כל
הילדים שחיפשו את הוריהם. ואז מצאנו אותה. היא הראתה לנו את
המחנה, ואיפה היא ישנה, ואת הערסל שהכינה כמעט לבדה. ואבא מאוד
רצה לצלם אותה. אבל היא לא הסכימה. כי אתם מבינים, עוד אחת
מהאובססיות הרבות של אבא היא הצילום. תמיד בחופשות משפחתיות
הוא היה מצלם אותנו, והיינו מתעצבנים עליו, כי הוא
פרפקציוניסט. אז היה לוקח זמן עד שהיה מוצא את הנקודה המדויקת
בה האור והצל מושלמים, והרקע מתאר את הרוח של המקום, ואף אחד
לא נכנס לתמונה, וכולנו נראים שלמים והכל מושלם. לפעמים הוא
היה מונע מאנשים לעבור בטווח של המצלמה למשך 10 או 20 דקות, עד
שהיה מוצא לנכון ללחוץ על הכפתור הכסוף שמצלם. וזה תמיד היה
כך. כשנסענו להולנד, לפראג, ליוון, ללונדון, לאילת... תמיד.
ליעל, אני מניחה שנמאס בשלב מסוים. לפני כמה שנים היא החליטה
שהיא לא מוכנה שיצלם אותה יותר. אבל אבא לא הסכים לזה. לא יעלה
על הדעת. לכן הוא תמיד, אבל תמיד, ניסה לשכנע אותה.
"יעל, תעמדי פה ואני אצלם אותך, בסדר? אני אקנה לך ארטיק..."
"לא רוצה."
"יעל, אולי תחייכי, אני אצלם אותך, טוב? רק תמונה אחת."
"לא רוצה."
"יעל, אני רוצה לצלם אותך, שיהיו לך מזכרות מהילדות שלך."
"לא!"
"יעל, אני אספר לך סוד אם תיתני לי לצלם אותך."
"ל א  ר ו צ ה !!!"
כן, לא הצליח לו במיוחד. אבל אבא שלי, כמו אבא שלי, לא יתייאש
בכזאת קלות. אז הוא עמד במרחק בטוח ממנה, ובלי שהיא שמה לב,
הוא צילם אותה. ככה, עוד ועוד, עד שהיא שמה לב. ואז היא באמת
התעצבנה. היא דרשה שימחק את התמונות. והוא סרב. והיא המשיכה
לדרוש. והוא המשיך לסרב. אז אמרתי לה שתנצל את המצב, ותבקש
ממנו כסף. אז היא מצאה קצת הגיון בהצעה שלי. היא דרשה 50 שקל
עבור התמונות. אבל אבא, למרבה ההפתעה, הסכים. זה קצת טרפד את
התוכניות שלה. אז היא חזרה לתוכנית המקורית, והמשיכה לדרוש
שימחק את התמונות, עד שהגיעה לדמעות. ואז כולנו התחלנו להתעצבן
עליו.
"אתה חייב להיות כזאת עלוקה?"
"יופי, אתה הורס לה את המחנה. לא באנו לכאן בשביל לגרום לה
לבכות."
"מה השגת בזה?"
וכן הלאה.
ואז יעל הייתה עצובה. ביקשנו שתלווה אותנו ליציאה, והיא אמרה
שהיא מאוד עייפה. ביקשנו חיבוק לפני שנלך הביתה, והיא אמרה
שאין לה כוח לקום.
אז כל אחד נפרד ממנה חוץ מאבא, והלכנו.

כעת, אמא באמת הייתה מחוממת על אבא. כל מילה שהוציא עצבנה אותה
יותר. חזרנו למכונית, שוב ישבתי מקדימה, ומשם נסענו לסבתא, אמא
של אבא. כשאבא חנה את המכונית ליד הבית של סבתא, הוא דפק את
המכונית. הוא רץ החוצה להסתכל בנזק. שריטה, אמנם קטנה, אבל
שריטה.
"מזל טוב, השריטה הראשונה של המכונית החדשה שלנו!" אמרתי.
ואבא אמר "שאלה יהיו הצרות שלנו".

כשישבנו אצל סבתא, היא סיפרה על מישהו שהיא מכירה, ואז אמרה,
"נו, טוב, בכל משפחה יש מישהו אחד דפוק."