אני מעשן עוד סיגריה שגילגלתי לבד.
את מסתכלת בי באותו מבט מדהים שלך. עם העיניים הגדולות האלה
שלך. הכחולות. השיער השחור שלך עוטף את הפנים שלך שוב באותה
דרך מושלמת.
"אתה אוהב אותי?" את מתחילה שוב.
את יודעת למה אני שותק, לא? את יודעת שאני אוהב אותך.
אבל אני מעדיף לשתוק כי ככה דברים יותר קלים,
ואתה לא מסתבך בלמצוא את המלה המתאימה לכל דבר.

את רוצה שאני אבוא אחרייך לחדר.
אלוהים... אני אבוא אחרייך לכל מקום.
אבל בגלל שאני מעדיף לשתוק, ולא להגיד לך את לא מבינה.
אז אני ממשיך לעשן את הסיגריה בשקט,
אני אבוא בסוף. באמת.

סיימתי עוד סיגריה, את כבר לקחת את התיק שלך מהריצפה,
ואת המזוודה שחיכתה לך על המיטה.
אולי רצית שאני ארדוף אחרייך. אבל קשה לי להגיד לך,
קשה לי למצוא את הדרך להגיד לך, כמה שאני רוצה שתישארי.
אז אני שותק. את יודעת, זה הרבה יותר קל.
את עושה תנועה נכנעת עם הראש, ויוצאת, הדלת נסגרת בשקט
מאחוריך. שקט אירוני כזה, כאילו למרות הכל את לא רוצה להפריע.
שאני לא אצא מהשלווה הזאת, שלא יקרה שום דבר שיהרוס לי את
ההנאה מהסיגריה הבאה.

אני מסתכל מהחלון. הסיגריה נגמרת.
את בתחנת אוטובוס, מחכה בגשם. עברו כמה ימים, אולי כמה
שבועות.
אני לא בטוח. אני רק זוכר שנגמרות שוב הסיגריות, אבל אין מי
שיקנה חדשות. את עדיין בחוץ. אני רוצה להגיד לך שלא יבוא
האוטובוס, אבל לא מסוגל.
אז אני פשוט יוצא אליך, עם סיגריה, ומחבק אותך.
כי השתיקה עדיפה הרבה יותר...

(8.7.05)