היא יושבת לבד. בחדר אפור. שקט. כרגיל. הדבר היחיד שהיא שומעת
זה את טיפות הגשם דופקות בחלון.
הכל נראה כל כך רע, כל כך עצוב. הדמעות לא מפסיקות. כמה שהיא
מנסה לעצור אותן, הן רק זולגות עוד ועוד. יושבת לבד בעולם
הקודר והאפרורי שלה. רק עצב יש בו. ואף אחד לא רואה. אף אחד לא
עוזר. היא לבד.
רוצה כל כך לברוח מהמציאות הזאת... למציאות אחרת, לעולם ורוד,
עם חיוכים, עם צחוק, עם שמחה, עם חברים, שיהיה סופסוף מישהו
שאכפת לו ממנה. ההפך הגמור מהעולם שלה.
פריקית. זה מה שכולם חושבים. אבל היא, היא כל כך רוצה להיות
ההפך מזה. היא לא אוהבת שחור, היא מתעבת את הצבע הזה. אבל זה
מה שמקיף אותה. רק שחור בכל מקום. היא נמצאת בחור שחור, במנהרה
ארוכה-ארוכה ולא רואה אור. לא רואה כלום. הכל נראה לה כל כך
רע, כל כך אפל, כל כך קודר...
כל יום הבכי רק גובר וגובר. הדמעות זולגות וזולגות. במקום
להתעורר עם חיוך, היא מתעוררת לעוד יום של סבל, לעוד יום שהיא
רוצה שייגמר כמה שיותר מהר. כל כך רוצה לצאת מזה. לראות את
האור. אבל אין מי שיראה לה אותו. אין. היא לבד.
כמו שאף פעם לא הייתה.
ההורים לא מבינים. לא רואים כלום. סתם חושבים שהיא מוזרה.
כך כולם חושבים. אבל מישהו ניסה להבין אותה? לא. היא מוזרה.
סתם מוזרה. סתם. ללא סיבה.
ואולי זאת היא שאשמה במצבה. אולי. אבל מישהו דאג להראות לה את
זה? לא. למה? למי אכפת?
למי אכפת מהפריקית המוזרה הזאת? שתחיה בעולם השחור שלה.
שתמשיך. עד שיימאס לה.
עד שתחליט שנמאס לה לחכות. שאין למה לחכות. ששום דבר לא ישתנה.
עד שתעשה את ההחלטה הגורלית שתגמור אותה סופית. ורק אז, רק
אז... כולם יבינו. רק אז ישאלו את עצמם מה עשו לא בסדר? רק אז
יתחרטו שלא ניסו להבין אותה. לעזור לה. אבל אז כבר יהיה מאוחר
מדי. אז, כבר לא יהיה למי לעזור.
אותה פריקית מוזרה כבר לא חיה בעולם שחור. כבר אין בכי ואין
דמעות. אין כלום.
היא כבר לא חיה בעולם שחור... היא לא חיה בכלל.
היא איננה.