היא התהלכה ברחוב.
בלי יותר מדי מילים וצלילים, פתחה את דלת ביתם המשותף ויצאה
החוצה.
הגבר שגר יחד איתה התחיל משפט, אך היא כבר לא שמעה אותו. הגשם
טופף על גגות הבתים ברעש חזק למדי, משכיח ממוחה את הלילה הקשה
האחרון.
היא התהלכה בחוץ, מושיטה ידיה אל הגשם הטרי, הגשם הראשון
שהואיל בטובו לרדת כבר, מסלק את הקיץ מלבבות האדם, מחדיר
במקומו את הבדידות והצער.
אך היא אהבה את זה, ובתמימות של נערה שלא חוותה כל דבר מה רע
חייכה אל השמים השוקעים בשחור אימתני, מורידים את הגשם בחוצפה
ממש, מאיימים לבלוע את הנמצא תחתם.

היא נשארה בדרכים, בגדיה נוטפים וספוגי מים, שהכבידו על
הליכתה. באמצע הדרך לביתה, היא התיישבה בעודה מתנשפת, כאישה
שאבדה לה כל שמחת החיים בפתאומיות מחרידה.
כאשר קמה והתחילה שוב ללכת, פילח את האוויר בשריקה קליע של
אקדח לתוך גבה. כמו בהילוך איטי, נפלה על הכביש הרטוב. כאשר
הסתכלה בכוחותיה האחרונים על סביבתה, לא ראתה דבר חוץ מקרן אור
בודדה.

העננים הקודרים התפזרו, והגשם הפסיק לרדת אחרי שניקה את הכל
במשך כמה שעות רצופות.
מתוך התוהו שנוצר בשמיים יצאה לה החוצה ברכות השמש הגדולה,
הצהובה, מלטפת בקרניה החמימות את כל מה שנקרה בדרכה.
אותה נערה לא תשוב ותראה את השמש שצצה מתוך העננים במיוחד
בשבילה.