החתול ישב על אדן החלון, מיילל בקולניות מרשימה ורבת עוצמה.
'הוא כנראה שוב רוצה משהו,' נאנחתי.

כמו בימי קדם, החתול הוא השולט בביתנו. ברגע שהוא מיילל, צוות
התגבור האישי של החתול רץ אליו ומבצע את מה שנמצא על לבו של
החתול שלנו. צוות התגבור היה מתחלף בהתאם לימים.
אני הייתי ממונה רוב ימי השבוע, מפני שהחתול בעיקרון שייך לי.
החתול הסביר לי לא פעם אחת, שהוא אדון לעצמו, ואני היא רק
המטפלת שלו, כמו שהיתה לו בגן הילדים לחתולים אריסטוקרטים.
אנחנו קוראים לו 'החתול' מפני שזהו שם צנוע ועניו לעומת השם
האמיתי שלו: ג'יימי ברנרד דיוויד הרביעי, נצר קרוב-רחוק לשושלת
ממלכת בריטניה.

את שמו אי אפשר להגיד, לכן אנו מסתפקים ב'החתול'. כל החברים
והמשפחה עוד איכשהו הבינו אותנו, אבל אנשים אקראיים ששמעו את
שיחותיי ברחוב גיחכו בסתר לבם, לעתים אף חשו צורך מוזר להעיר
לי על כך: "אממ..." הם היו נבוכים בתחילת המשפט, "את לא חושבת
שאת קצת מגזימה?" המשיכו ביהירות והתנשאות. ברגע שיצאו המילים
מפיהם, התבלט לי וריד או שניים, והייתי מתחילה לתקוף: "ואת/ה,"
הייתי מתאימה את זה לתורן, למרות שנשים, מבוגרות בעיקר, הרגישו
צורך עז ביותר לומר לי את זה, "כל כך חסר אקשן שבא לך להיטפל
אלי?" תמיד הייתי גסת רוח, בעיקר בנוגע ל'החתול', לא אכפת לי
מי הוא הדובר שמאחורי המשפט החטטני, החזרתי תמיד באותה הלשון.
הנשים עם השיער האסוף בקפידה לקוקו מאחור וחליפות-מכנסיים
מיוחדות ומהודרות שהוציאו עליהן מאות שקלים (למרות שלדעתי הן
נראות בדיוק אותו דבר) הזדעזעו עמוקות מדברי. הן היו שולחות בי
מבטים חודרים וקשים, כמו מסננות לעצמן בשקט, "מה זה, הפרא אדם
הבלתי מחונך הזה?" וחושבות שאני לא יודעת.
להפך. ידעתי על כך, ואפילו נהניתי לראות את גלגלי השיניים
שמאחורי מוחן מסתובבים במהירות, שוקלים אם להגיב לי או לשלוח
עוד מבט קשה וללכת.

כיאה לבחורה גסת רוח שכמוני, הפניתי את גבי והלכתי, חוסכת להן
את הצורך לבצע את פעולת החשיבה, שכידוע, לא נמצאת באופן מובנה
אצל כל אחד.
ובכן, החתול כעת רצה לשתות. פתחתי לו את הברז, ובמנוד ראש
כאילו אמרתי לו שאני מתנצלת שזה כל מה שיש.
החתול התקרב אלי וחיכך בידי את ראשו הרך והפרוותי, מקבל את
ההתנצלות ועובר מעליה, לא מתייחס לשטות הקטנה הזו שלי.

החתול קם באותו חן המיוחס רק לחתולים ויצא מן החלון הפתוח אל
עבר הגינה שהיתה שייכת לו. כל החתולים שאי פעם העזו להיכנס
אליה, התחרטו על כך ברגע שראה אותם החתול. הוא היה מסתער
עליהם, מוודא שאת הכניסה לכאן לא ישכחו. לעתים היה פוגש גם
חתולות נאות מראה, עדינות וחינניות, ולהן היה נותן להישאר קצת,
כי הוא עדיין החתול, ועל חתול אציל חלה חובת התנהגות מיוחדת,
כמו ג'נטלמן בעולמנו הרגיל, נהג להסביר לי כאשר היה במצב הרוח
המתאים. אך בכל זאת, לאחר מספר שעות שהתפנקה באזורו גירש אותה
משם בנהימות. מאוחר יותר הסביר לי, שבחתולות יש לנהוג יפה,
וחתולים זכרים (אצילים בעיקר, אסור לשכוח) אינם יכולים להכות
חתולות נקבות.

הוא הפנה לי את זנבו והנידו אנה ואנה בקוצר רוח. אני לא הבנתי
למה הוא מתכוון, והוספתי ללטפו, מחכה שיעלו גרגורים מגוש
הפרווה שנמצא מתחת לידי.

אני המשכתי ללטף את הפרווה הנעימה שלו, שנשארה כך תודות לטיפול
המיוחד שניתן לו מידי רופא החתולים היחידי בעולם שנמצא
באנגליה. אותו רופא חביב נתן לנו מברשת, ואמר שחייבים להבריש
אותו חמש פעמים ביום 20 דקות אם נרצה שהפרווה שלו תישאר רכה,
נעימה ובעלת יכולת מיוחדת להחלפת צבעים, מחום-ג'ינג'י לתכלת
שמיים, וכך לכל הצבעים שקיימים, כמובן שרק אם נתמיד בטיפול.
והתמדתי, אפילו כיום אני מתמידה.

פתאום הוא התחיל לחשוף את שיניו אלי, ביחד עם קול נשיפה מאיים.
הכרתי את הקולות הללו, כמובן. כשגירש חתולים תועים הפחיד אותם
כך. למען האמת, הוא הפחיד אותי עכשיו ונתתי קפיצה בגובה של חצי
מטר בערך. "ג'יימי ברנרד דיוויד הרביעי," דיברתי אליו בקול
תקיף, כמו אל ילד קטן שביצע עבירה מזערית אך היא בעלת משמעות
גדולה יותר. 'מה הוא חושב לעצמו?' שאלתי את עצמי בתוכי. 'את
יודעת מה הוא חושב לעצמו,' עניתי לעצמי. 'את יודעת שהוא לא
יודע, הוא חתול!' כשעליתי על האמת נרעדתי. "שלוט בעצמך."
הוספתי באותו קול קשה, בורחת מהמחשבות שאפפו אותי. פעם בכמה
שבועות היו לי התקפים כאלו, שבהם לא הבנתי למה אני עושה את זה,
הרי הוא בסך הכל חתול. 'אבל הוא "החתול"!' הייתי מזכירה לעצמי
שוב ושוב כדי לא להישבר. החתול פתח את פיו וילל לעברי משפט.
אילו היה בנאדם, הסיטואציה היתה דומה לסצנה שבה מישהו מתחיל עם
מישהי והיא דוחה אותו.

החתול פשוט זלזל במילותיי והעמיד כללים חדשים. מכיוון שלמדתי
את שפת החתולים (מאותו רופא אנגלי מפורסם. לצורך לימוד השפה
נשארתי בלונדון כחמישה חודשים נהדרים, מלווים פאבים, מסעדות
מעולות, מסעי קניות מעולים ומאות דברים כאלו), נחרדתי והתנצלתי
במהירות. בעצם, מה שהוא אמר זה, שאם לא אעזוב אותו הוא יגיש
נגדי תביעה בממשלת החתולים ויזמן אותי למשפט. על המשפטים
במדינת החתולים שמעתי רבות, דברים רעים בעיקר. אם יצאת אשם, לא
תרבה לחיות שם. סביר להניח שתירקב בכלא למשך כל תשע הנשמות שלך
(תלוי, כמובן, כמה נשארו לך) או שיכו אותך עד מוות.
באותו רגע הרגשתי שהוא כפוי טובה. אבל נזכרתי במילותיו - "אני
חתול. אני כפוי טובה." וכשאמר את המילים הללו פסע מעלי והלך
לאכול מן האוכל המשובח שנקנה לו במיטב כספי.

החתול ביקש שאתנצל גם עבור זה שהשתמשתי בשמו המלא, אך דאגתי
להוריד אותו מהענן עליו היה תקוע - הרי בסך הכל, אני היא
השולטת בבית. אמרתי לו את זה והוא גיחך, אך הבין שאין לי כוח
לשטויות שלו והלך לנמנם בצל העץ ששתלנו לו, שבו גם בנינו (אבי,
אחי ואני) לו בית עץ נפלא, מלא בכל הדברים שהחתול המפונק ביותר
עלי אדמות ירצה.

התפניתי לעשיית עבודות הבית. שטיפת הכלים בעיקר גרמה לי הנאה
מרובה, שכן מים היו תאוות נפשי. עבור שני דברים חייתי את חיי:
'החתול' ומים. אם רק הייתי יכולה, הייתי הופכת לדג זהב, קטנה
מכולם אך גדולה מהחיים, חצופה, פרועה וגסה, גרסה משוכללת יותר,
מלאת ביטחון וכריזמטית יותר ממה שאני עכשיו. מסובבת את כולם על
האצבע הקטנה, בלי הבדל של גזע, צבע ומין, נתונים לשליטתי.
נהנים משליטתי בהם, עושים את כל מה שאני רוצה מבלי לומר אף
מילה אחת...
משקיעים את כל מרצם וכספם כדי לרצות את השליט, את הנסגד...
החיה שאם נותנת לך מחמאה עלית כבר מעמד, דם שונה זורם בעורקיך,
מקבל משמעות מיוחדת ונעלית יותר, כמעט ואלוהית.

ולרגע נבהלתי.

'את הופכת להיות הוא,' ציינתי לעצמי. 'אני הופכת להיות הוא,'
התחלתי לחשוב ביתר היסטריה.
שמעתי פיהוק מרחוק, רגליים מתמתחות ויללה קצרה ועצבנית שקוראת
לי. החתול נכנס לתוך הבית, על פניו הבעה כועסת ולא מבינה, מדוע
לא באתי אליו, ללטפו ולקבל אותו?
עלתה על הפנים שלו הבעה חתולית, תמימה, מלאכית, והוא ניסה
לשבות אותי בקסמיו, יודע שבסוף הוא יצליח ואני אפול למלכודת,
כמו שנפלה סבתי.
אם הייתי מסבירה לאנשים ברחוב, שזו קללה שחתול רחוב נחמד אחד
הטיל על סבתי, הם היו מאמינים?
וזה מה שקרה.
סבתי הלכה ביום ראשון עם סל, דרך שהייתה עושה 20 שנה כל שבוע,
לשוק. 'החתול' בא והתחכך ברגליה, מזמין ליטוף בחיוך רחב.

אף אחד לא ידע ממה זה נגרם. סבתי השתקעה שם ויותר לא הלכה
לשוק, אלא נשארה לטפל בחתול. בתמורה לכך הוא העניק לה פיסת
אהבה מצ'וקמקת, כמו שהעניק לבעליו לפני שנפטרו. אמי נולדה שם,
וגם אני. הקללה הוטלה על כל המשפחה שלנו, ואצליח להפטר ממנה רק
אם יהיה לי אומץ. מילותיה האחרונות של אמי היו קשורות לזה: "את
נועדת להצליח". ואני חשבתי שהיא התכוונה לחיים בכלל.
'החתול' התקרב אלי. 'זו ההזדמנות שלך! תשברי את הקללה!'
תפסתי אותו ברגליו, ויצאתי מן הדירה. הלכנו כך ברחוב, אני
אוחזת בו והוא מנסה לנשוך ולשרוט אותי. הגעתי למקום יחסית
גבוה, ומבלי להביט בו כדי לא לחוש חרטה - זרקתי אותו למטה.
אטמתי את אוזני בכוח, כדי לא לשמוע אף צליל, עצמתי את עיניי
בכוח כדי לא לראות את מה שנותר ממנו.
התכופפתי, ובמשך שניות ספורות הרגשתי את גופי מתרוקן. "אם תעשי
את זה בשלב מאוחר מדי, את תהפכי להיות הוא", הקול של סבתא עולה
במוחי. כעת, כמה דקות אחרי, אני נזכרת בכל הסיפורים שסיפרה לי
על הקללה. 'היא קיוותה שאני אציל אותה', חשבתי בדמעות עכשיו,
כמעט חמש שנים אחרי שנפטרה.
הושטתי את ידי לעבר אקדח קטן שנמצא בכיסי. שמרתי עליו כדי להגן
על 'החתול' מפני פגיעות של בריונים.
כיוונתי אותו אלי, והזיכרונות התעקשו לשטוף אותי.
אז נזכרתי שסבתא היתה סתם כותבת סיפורי ילדים מפורסמת. ושאין
שטות כזו. 'באמת!' נזפתי בעצמי, 'את טיפשה. טיפשה.'
המשכתי לכוון את האקדח אלי, כשנחתה לידי פיסת נייר דקה ושקופה.
"הינך מזומנת למשפט באולם החתולים -" ומכאן הפסקתי לקרוא. מי
זה שעובד עלי?
לחצתי על ההדק.
הכדור חדר לראשי אך כבר לא הרגשתי בו.
"שיט!" קיללתי בזעם.
היו אלו קפצונים, כדורי פיקות.
לפתע הופיעה קרן אור לבנה, ומתוכה יצא חתול עם כנפי זהב נוצצות
ומשך אותי למעלה, למשפט החתולים.