יושבת מול המחשב. באתר של ה'במה'. חושבת עליך. עצובה. מבואסת.
כואבת. חושבת על איך שהכרנו. חושבת על איך נפרדנו. איך אהבנו.
איך כאבנו. מנסה להיזכר בכאב שהיה גדול מכדי לבכות, ולכן לא
בכיתי עליך. מדברת עם חברה שדרכה הכרנו ואני מתה להגיד לה כמה
שאני עצובה ובדיכאון נוראי - אבל במקום להגיד לה שוב שזה בגללך
אני מעדיפה לכתוב. חושבת איך אפשר להעביר את הכאב הענק הזה, את
החור שבלב, את תחושת הריקנות והאפסות בלעדיך לכתב, ופשוט לא
מצליחה. כואב לי מדי.

נראה לי אני אלך לים. למקום שבו התנשקנו פעם ראשונה. זה מרגיע.
אני יכולה להרגיש אותך מחבק אותי כמו שלא חיבקת מעולם. אני
יכולה לראות אותך בעיניי רוחי ולרצות לבכות. אני רוצה אותך.
אני רוצה אותך בטוב וברע, כשקר וכשעצוב. אני צריכה אותך. אני
צריכה אותך קרוב אלי... אני צריכה את התמיכה והאהבה שלך. אולי
אין בך עוד אהבה אלי. אפילו שאת זה הרגשתי כבר ממש מזמן. אני
עדיין מקווה שנשאר בך משהו אלי... אפילו קמצוץ קטן.

החלטתי. אני חייבת להמשיך. הראש אומר לי להמשיך הלאה. למצוא
מישהו חדש שאפילו לא יהיה דומה לך. אבל הלב אומר אחרת. הלב
רוצה אותך. אפילו לא מישהו אחר - אותך ורק אותך.
הורס אותי לחשוב עליך. לראות את המיילים ששלחת לי. לראות את
התמונה היחידה שיש לי ממך, לקרוא את השירים שעכשיו כבר נותרו
רק כזיכרון.
יודעת שלא אשמע עוד את קולך. לא אפנטז עליך. נשארו לי רק
זיכרונות של דברים יפים שאמרת, ומהם התחזקתי. של דברים
שעשית... איך שנגעת...
אני יודעת שזה נשמע כאילו מתת. אבל אתה חי, נושם וקיים. אולי
אני צריכה לחשוב שאתה מת כדי להפסיק לחשוב עליך. אולי ככה יהיה
לי קל יותר להתגבר... אם בכלל.


מבין כל המילים הריקות, שלעולם לא יוכלו להביע רגש - עצב, כאב
עמוק שלא ניתן לשליטה, שברים של הלב שהתנפץ לרסיסים - מבין כל
אלה רק אומר לך: אני אוהבת אותך.


מקווה שהרעיון יעבור. בהקראה זה נשמע טוב יותר.