"המידע המועבר בפרק זה הנו ראשוני וכללי בלבד.
לקראת סוף לימודיכם תוזמנו לכנס בו יפורט בפניכם
כל המידע הנוגע לשירותכם הצבאי."
                                   חוברת המידע לחיילי עתודה
אקדמאית.    

   
    יוהו היה נער מתבגר.בן 17 לערך, בגיל זה מרבים בני הנוער
בבטלנות ובבליינות.. אך יוהו לא היה נער ממוצע. ליוהו, להבדיל
מרוב בני גילו, היה חלום. הוא בהחלט ידע מה הוא רוצה לעשות אם
חייו, וכאשר היו שואלים אותו מה יהיה לכשיגדל, היה הילד עונה
ללא היסוס - אני אהיה ארכיטקט.
הוא גדל עם החלום הזה.הוא תיפח ושימר אותו, וסירב לוותר עליו
גם כאשר החיים הציגו בפניו כמה עובדות שקשה להתעלם מהן. למשל:
כדי להיות ארכיטקט  צריך  להשקיע את חייך, תחילה בלימודים,
לאחר מכן בעבודה קשה ומפרכת .וגם כשרון בסיסי לא היה מזיק. אך
יוהו רצה הכל, כאן ועכשיו. בטחונו העצמי ויומרנותו היו כה
גדולים עד כי הילד היה בטוח  שיוכל להיות ארכיטקט ללא כל
הכשרה.ללא לימודים וללא השקעה מיותרת.
הצעד הממשי היחיד שהיה מוכן לעשות לקראת הגשמת חלומו, היה
להירשם לאוניברסיטת "מודולור" שבעיר הגדולה.
הסמסטר הראשון הביא אתו התפקחות כואבת.יוהו שהיה כבר בן 18
הבין, שללא עבודה קשה,לילות לבנים וסגפנות לשמה רחוק הוא לא
יגיע.  הסמסטר השני הביא תובנה מכאיבה עוד יותר. הילד הבין
שבעולם האכזר יש אנשים לא פחות מוכשרים ממנו... אולי אף יותר.
הקיץ שלאחר השנה הראשונה והמתישה היה, לראשונה בחייו, מלא
ספקות, חוסר בטחון והרהורים דואבים. החיים נראו לפתע ריקים
וחסרי משמעות: מה הטעם להמשיך אם אינך הטוב ביותר?
מה שהילד לא ידע זה שאי שם.יש מישהו שעוקב אחר כל צעד
שלו.מישהו שמתבונן ומתעניין בו. לא ירחק היום והגורל יציע לו
עסקה שקשה לסרב לה.
ואכן, יום זה הגיע.
   הוא התעורר בשעת צהרים מאוחרת. שכב כשעה במיטתו ובהה
בתקרה, סיבה לקום לא הייתה לו.
לבסוף אסף את עצמו, התרומם ממשכבו וללא מטרה או תכנית, הלך
לטייל בעיר הגדולה.
הוא הלך במורד הרחוב הראשי, לאורך טור של כלי רכב חונים. היה
יום שרבי. ביום כזה יוצאים מהבית רק במקרה של צורך דחוף. העיר
הייתה ריקה, המקומות היחידים בהם ניכרו סימני חיים היו המסעדות
המעטות.
הילד נדד לתוך מזללה קטנה, והתיישב בחוץ תחת יער השמשיות.
"מה תזמין?" שאלה אותו המלצרית-"גראס ומיץ תפוחים" - ענה.
המלצרית חייכה חיוך מלאכותי והתרחקה.
את מקומה של המלצרית תפס צל של דמות שנעמדה כנראה מאחורי גבו
של יוהו.
הוא הסתובב וראה אדם קטן וקירח העומד בצמוד אליו ונשען על
כיסאו.."אפשר לשבת?"  שאל האיש. "כן, למה לא.."  השיב יוהו.
"אתה יוהו", קבע האיש.
"מעין אתה יודע?"  נדהם הילד.
"אנו מתעניינים בך כבר זמן מה", השיב האיש בחיוך.
"אתם?מי אתם?מי אתה?" תדהמתו של יוהו גדלה מרגע לרגע.
"אך.. לא הצגתי את עצמי"  אמר האיש. "שמי 02683 ואני מייצג
תאגיד בין לאומי לענייני מצפון".
"מצפון?.לא ידעתי שניתן לשווק את זה", השיב הנער בפליאה.
"כמובן שניתן", צחק 02683. "אנו קונים ומוכרים אותו בסיטונאות.
מאז קריסת ההיי-טק עסקי המצפון נהיו רווחיים ביותר.התרחבנו
מאוד בשנים האחרונות, למעשה אנו עוברים בקרוב לעסוק בשיווק
אהבה.שם נמצא הכסף הגדול.  אל תתפלא כל כך נערי, למעשה אתה
האיש...כן, אתה האיש! לכן איתרנו אותך ופנינו אליך.
"מי אתם בכלל? ולמה אתם זקוקים לי?" יוהו היה מבולבל ומפוחד.
"כפי שאמרתי, אנו תאגיד בין לאומי גדול.גדול משניתן לדמיין. יש
לנו המון השפעה, נערי, המון יכולת.
לך יש משהו שדרוש לנו, לנו יש משהו שדרוש לך".
"ומה דרוש לי?" שאל יוהו.
"האינך יודע? הכרה בין לאומית! רצית להיות ארכיטקט! רצית לבנות
למען האנושות! להשאיר אחריך מורשת תרבותית! אם תרצה הכל יהיה
שלך, אנו אפילו נממן לך את הלימודים."
"ומה אתם רוצים בתמורה?"
"שתעבוד בשבילנו. אנו נגיד לך היכן ומתי. אתה רק צריך לחתום."
לאחר מילים אלה הוציא 02683 דף מקופל מכיסו-זהו החוזה שלך.
תקרא אותו בעיון ותחתום במקומות הדרושים, ההצלחה, ההכרה,
ההערצה - כולם בהישג יד.
על גבי הדף היה כתוב משפט יחיד: "אנחנו - נעשה ממך ארכיטקט,
אתה - תספק לנו את שרותיך".
-"זה הלוגו שלכם?"- שאל יוהו והצביע על סמל משונה עם חרב וענף
באמצע.
-"זה הלוגו שלנו" - ענה 02683 בגאווה.
-ואיך אדע שאינכם רמאים?
-לא תדע. אבל אין לך מה להפסיד.
האיש הוציא מכיסו עט והגיש אותו ליוהו...יוהו לקח את העת,
ולאחר היסוס קצר, חתם עד אשר כל הדף התמלא בחתימותיו.
האיש חייך, לאחר מכן הוציא מכיסו דף זהה לדף הראשון.למרבה
הפלא, כבר חתום ע"י יוהו. -"תשאיר לעצמך עותק אחד.אתה גם יכול
לשמור את העט".
"תודה" אמר יוהו בתדהמה.
"העונג כולו שלי.שלנו", השיב האיש, קם, והתפוגג באוויר.
יוהו שתה את מיץ התפוחים ושם בכיס את הג'ויינט שהזמין.
"אני צריך שינה דחופה. הרבה שינה...כן."
   
    כאשר הנער החל את לימודיו בסמסטר השלישי, הוא כבר הספיק
לשכוח את האירוע שהתרחש באותו יום שרבי במזללה. אך ללא ספק,
העניינים הלכו והשתפרו.
זה החל בביקורת משובחת על התרגיל שהגיש מיד לאחר תחילת
הלימודים.לאחר מכן אוניברסיטת "מודולור" הפסיקה לחייב את חשבון
הבנק שלו.לקראת סוף השנה זכה יוהו במקום ראשון בתחרות הארצית
לעיצוב שטיחוני קיר, בלי שאפילו הגיש פרוייקט לתחרות.
בחופשה שבין שנה ב' ל-ג' התקשרו לביתו נציגיהם של 17 משרדי
תכנון ועיצוב והתחננו בפניו שיעבוד בשבילם. למרבה הפלא החברה
המסתורית שגבתה את חתימתו לפני כשנה לא טרחה לדרוש כעת את
שרותיו.
יוהו החל לעבוד בו זמנית בשבע עשרה משרות מלאות.על אף שלא ביצע
חצי מהדברים שנדרשו ממנו, הכסף זרם,ההצלחה גדלה,שמו הלך
לפניו.
השנה השלישית הביאה עמה הצלחה מסחררת - הסקיצות שעשה לפרוייקט
בניין העירייה החדש הוצגו בתחרות ארצית, לראשונה, פרוייקט
שתוכנן במלואו ע"י יוהו עמד להבנות במציאות.הישג לא רע, בהתחשב
בעובדה שהוא השקיע בו כרבע שעה מזמנו.
לא רק ברובד המקצועי קטף הילד הצלחה, נראה היה כי האגדה שהחלה
נבנית סביב שמו ופועלו הרשימה גם את בנות המין החכם.בילויים
היו בשפע, כל לילה נערה אחרת הייתה מספקת את יצרו של הארכיטקט,
כדי להישלח בשעות הבוקר המוקדמות הביתה במונית. הוא פיצה את
עצמו על כל אותן שנות ההתבגרות הקשות במהלכן היה נאהב ע"י אישה
אחת בלבד - אמו.  הוריו נדחקו כעת במורד סולם העדיפויות, והיו
לא יותר מעדים שוליים להצלחתו.  
כאשר הגיע לשנה הרביעית באוניברסיטת "מודולור" אמרו לו מלמדיו
כי אין עוד דבר שיוכל ללמוד.גיליונות הציונים של השנתיים
הקודמות היו מלאים במאיות רצופות. כעת עדיף היה שיצא לעולם
ויכבוש אותו כשם שכבש את האקדמיה.
-"בזאת אני מעניק לך תעודת סיום והצטיינות זו, וזאת שנתיים טרם
השלמת לימודיך" -אמר לו הדיקן.
"אין עוד דבר שביכולתנו ללמדך.הנך ללא ספק הכשרון הגדול ביותר
שיצא את דלתות אוניברסיטה זו. אני רק יכול לאחל לך הצלחה בהמשך
דרכך".
מלווה בברכה זו יצא יוהו הארכיטקט אל העולם הגדול.רצף הצלחותיו
היה צפוי עד כדי שעמום.
תוך חודש הוא הקים משרד תכנון פרטי, שגדל במהירות, ובמשך חמש
השנים הבאות בלע בתוכו את רוב המשרדים הקטנים שבעיר הגדולה.
לאחר חמש שנים העתיק הארכיטקט את משרדו לבירת העולם - העיר
האין-סופית.
הוא זכה במכרז אחר מכרז.בניינים - פירות תכנונו, צצו ברחבי
בעולם כפטריות לאחר הגשם.
אם כל זאת הוא הצליח למצוא מספיק זמן לבילויים, חופשות ולא מעט
תאוות בשרים, גם מטוגן על האש וגם טרי וחושני.
צבא שלם עסק תחת פיקודו בתכנון פרוייקטים בקני מידה שטרם נראו,
צבא אחר עסק בשיווקם.
עבודותיו הוכנסו לרשימת מורשת התרבות האנושית של אונסק"ו וכל
זאת, טרם מלאו לו 40.
הוא היה ללא ספק הארכיטקט המצליח ביותר של זמנו..בכל האקדמיות
בעולם, היו עשרות אלפי סטודנטים מייצרים עבודות בהשראת יוהו,
כחיקויי ליוהו, כסגידה ליוהו.
מרצים היו מעבירים הרצאות שלמות בלא להגיד מילה נוספת פרט לשמו
של הארכיטקט.קבלנים היו מאבדים את משמעות החיים כאשר לא היו
משיגים אתו חוזה.
החברה המסתורית שגבתה את חתימתו בתחילת דרכו כלא הייתה.ללא שום
ספק, הוא לא עבד כל חייו למען איש פרט לעצמו.
כך, במחזורים צפויים מראש של הצלחה הרודפת הצלחה, בלא כל השקעת
זמן ומאמץ, הגיע הארכיטקט לגיל זקנה.
נראה היה כי הספיק בחייו את כל אשר רצה.הוא נהנה מכל רגע כיוון
שקיבל את אשר השתוקק לו.סגידה והערצה.
והנה הוא שוכב על ערש דווי.והתאגיד הבין לאומי לענייני מצפון
עודנה ממענת לדרוש את שרותיו.
   
   
    במחלקת התשושים אף אחד לא שם לב כאשר פעימות ליבו
האלקטרוניות התחלפו בצליל אחיד ומתמשך .
הוא עמד ליד מיטתו וראה את גופו, שכעת נראה קטן ומצומק, מתקרר
לאיטו.-"לא יהיה בו יותר צורך"- הוא חשב לעצמו.
לפתע הוטל על מיטתו צל ע"י דמות שנעמדה מאחורי גבו. הוא הרגיש
יד המונחת על כתפו.
יוהו הסתובב וראה איש קטן וקירח.אותו האיש שפגש בעיר הגדולה
לפני שנים כה רבות.
"02683?!" הוא נזכר בשמו.
"אכן", אמר האיש בחיוך. "אתה בא איתי", קבע 02683.
    המקום בו עמדו עתה יוהו ומלווהו היה כניסה לאוהל אפור
גדול.הוא עמד באמצע מדבר אין סופי ולוהט.
בכל מקום אליו הסתכל יוהו נראו אוהלים דומים רק קטנים יותר.כל
המדבר כולו היה מכוסה באוהלים מוזרים אלה ואנשים אפורים
ומגושמים התהלכו ביניהם בטורים.
בתוך האוהל עמד שולחן משרדי כבד. מאחורי השולחן ישב איש רציני
ומרוכז.

"אתה בוודאי יוהו", אמר האיש.
"מי אתה?" שאל יוהו בתורו.
"אני שואל כאן את השאלות" אמר האיש בעצבנות."אבל לצורך העניין,
אני יו"ר החברה לענייני מצפון, ובקרוב...כן, גם לענייני
האהבה"
"אני יוהו", השיב הארכיטקט.
"חיכינו לך, הגיע הזמן שתמלא את חלקך בעסקה", אמר האיש.
"ומהו חלקי בעסקה?" תהה יוהו.
"כבר שכחת?" הרים את קולו היו"ר. "לפני 67 שנה בדיוק חתמת על
מסמך המאשר כי תספק לנו את שרותיך, בתמורה לסיוע שנספק לך
במקצוע שבחרת.ארכיטקטורה אם אינני טועה.
אנחנו הפכנו אותך למי שאתה.הצלחתך דרשה לעתים את התערבותי
האישית ואני חייב להודות כי הסיוע לך גזל ממני כוחות לא
מעטים.
את הדיקן שלך למשל, התקשיתי אפילו אני לשחד.
על כל פנים, אנו שמחים לראותך כאן.חיכינו לך.הכנו לך אוהל
למגורים".
"ומדוע אני כה רצוי כאן?" תהה יוהו.
"אתה חייב להבין אותי", אמר היו"ר. "רוב האנשים שמגיעים לכאן
הם שולי החברה - עבריינים ובטלנים .כמובן שיש גם את המורעלים
שרצו להיות כאן, אבל בינינו, הסטניסטים הם דגנרטים גמורים".
בגלל כל האספסוף שמגיע אלינו יצא לנו שם רע.לכן מאוד מחמיא לי
לראות אדם משכיל ובעל מצפון השוהה במחיצתי".
"זה הכל?" התפלא יוהו. "את המצפון שלי אתם צריכים?
אולי תנצלו את הכשרתי המקצועית כארכיטקט?"
"מה פתאום!" צחק היו"ר. "כאן לא בונים בניינים .המקום הזה
מתפקד מצוין עם אוהלים.אין לנו צורך בנוחיות, האנשים שמגיעים
לכאן מגיעים כדי להתייסר.זו לא קייטנה, אם אתה מבין אותי.
חוץ מזה, הבחור שתכנן את האוהלים היה בהחלט בעל חזון.בבוא הזמן
נוכל לשדרג אותם ולהתקין בהם תנורי חימום גרעיניים".
יוהו לא היה מאושר כלל מהפרספקטיבות לעתיד.
"מה למקום הזה ולמצפון?!" הוא צעק. "אני מתבזבז פה!"
"אתה עוד תבין את מקומך כאן", השיב לו האיש.
"אתה דרוש לנו למשימה ניהולית. במהלך המאה ה20- החברה שלנו
התרחבה מאוד, כעת חסרים לנו אנשים בעלי יכולת פיקוד.כל אחד
עושה פה מה שבא לו, הגיע הזמן לארגן את המקום הזה מחדש.
לצורך העניין, יש לנו ג'וב מצוין בשבילך - אתה תפקח על הח'ברה
שמטגנים נשמות חוטאות במחלקת פעילי זכויות האדם.
סידרנו לך תנאים מצוינים, הבטחתי לך שלא תגיע לכבשן .אנו
זקוקים לך לדברים חשובים הרבה יותר.  
תבצע את העבודה שלך כראוי - ותזכה לקידום."
יוהו הרגיש לכוד, הוא חש איך כל עולמו מתמוטט על ראשו.
"איני רוצה להיות כאן!!!.איני רוצה לעבוד בשבילכם!!!" - צווח
יוהו בבעתה.
"את הבחירה הזאת צריך לעשות לפ ני 67 שנה בדיוק, חוץ מזה.אף
אחד לא רוצה להיות פה, אפילו אני.אך זוהי דרכו של עולם"  ענה
האיש בחיוך.
"06283, תראה לו את האוהל שלו", אמר היו"ר ולאחר מכן הוסיף:
    "ידידי, תרגיש כמו בבית.אתה הולך להישאר פה זמן רב."