ישבתי במכונית, מאחורה. המכונית נסעה כל כך מהר בירידה בפרויד,
כמו שאין מי שמחזיק את ההגה. הוצאתי את ראשי דרך החלון והרגשתי
את כל האוויר.
הרגשתי לפתע בחיים, זה ריגש אותי.
עלו לי דמעות בעיניים. התבוננתי במושב הקדמי, דיבור על דברים
בנאליים מדי בשבילי, ואני שקועה בעולם שלי.
נכנסתי לדראגסטור ובחרתי את היין הכי זול, לבן חצי יבש, נכנסתי
בחזרה למכונית ונסענו לגן הציבורי הכי קרוב.
בלילה, בגן שעשועים, עם בקבוק יין וקופסת סיגריות, אלו הדברים
הקטנים בחיים שמביאים לך סיפוק כלשהו.
פתחנו את הבקבוק והרמנו כוס לחיים, לחיי מה אתם שואלים, "לחיי
החיים".
התחלנו את החופש הגדול האחרון שלנו, הבנו שאנחנו לא חוזרים
יותר לבית הספר.
אנחנו עולים על המדים.
מנצלים כל רגע, מוהלים כל רגע בעצב, בשמחה, בטיפת אלכוהול מרה
ובעוד סיגריה מלווה בדיבור נפשי עמוק.
רק לא לבזבז שנייה כלשהי.
שתיתי ככה ארבע כוסות של יין לבן חצי יבש, שירד לי בחצי חיוך
בגרון, מרגישה אותו יורד למטה,
מתיישב לו ומתחיל לשלוח אותות למוחי, שיתחיל לצאת מהתפקוד
השגרתי שלו.
בעוד שהם יושבים על המדרגות הגדולות, נשכבתי על הרצפה
והתבוננתי בשמיים.
ברגעים כאלו אני נרגשת, רגע כל כך פשוט מצד אחד, וכל כך מלא
מצד שני.
2 בלילה ואני מתבוננת לי בכוכבים, מרגישה עצבות שמתבלבלת עם
שמחת חיים כלשהי.
השמיים היו כל כך נקיים, מלאים בכוכבים, כל כוכב מנצנץ לי
בדרכו שלו, מזכיר לי כמה העולם הזה הוא לא רק פוליטיקה, ארוחת
צהריים במקדונלדס וחדשות בשמונה בערב. ככה אני רוצה את העולם
שלי, מלא ביין, בכוכבים, בלילות שקטים, וברוח חזקה שנותנת מכות
חזקות על הפנים שלי ונותנת לי הרגשת חיים מיוחדת.

אחרי זמן מה התגברה עלי תחושת ה"מתבודדת" וקמתי בחזרה,
התבוננתי בהם, מסתכלים עלי כמו לא מבינים מה עובר עלי. חייכתי
אליהם וציינתי שהבחירה של היין שלי הייתה מצויינת, הם התחילו
לצחוק והסכימו איתי.
הזמנתי את שירן לשוט, ממלאים חצי כוס ביין ושותים בשלוק אחד,
ונראה מי תגמור ראשונה.
היא היססה בהתחלה, עדיין, חצי ממני מהולנד וחצי שני מרוסיה...
כשראיתי את ההיסוס בפניה, הזכרתי לה את המקורות שלה מרוסיה
והיא הסכימה להצטרף. מזגנו, מהצד שניהם מתבוננים בנו, כאילו
אנחנו זוג אלכוהוליסטיות שהיין הזה הוא כרגע מרכז העולם
בשבילנו.
אחת, שתיים, שלוש ו... בום, אחרי שנייה הכל כבר היה בתוך הבטן
שלי, הצלחתי לסיים ראשונה.
אם מקודם הם רק חשבו שאני אלכוהוליסטית, עכשיו אימתתי להם את
החשש...
אחרי כמה זמן אני ושירן פשוט צחקנו מכל דבר.
הכל נראה לי כל כך נפלא לרגע, כל החששות נעלמו, כן, אני יודעת,
אופוריה, אבל נהניתי מכל רגע.
הם החליטו שאנחנו כבר לא מתפקדות והחליטו להחזיר אותנו הביתה
ושלחו אותנו לאוטו.
הרגשתי כמו ילדה קטנה שכולם מפחדים ממנה, שהיא תגרום לנזק או
למצב לא נעים כלשהו ולא יהיה מי שישא באשמה במקומה.
נכנסתי לאוטו והודעתי לשירן שהביתה אנחנו לא חוזרות, שיורידו
אותנו במרכז, משם אנחנו נסתדר.
הורידו אותנו שם, עם מבט פוחד בעיניים, כאילו מה כבר נגרום
לעצמנו, בסך הכל יין.
כיוונתי את שירן למדרגות שלנו, מתבודדות בצד.
הדלקנו סיגריה והשתתקנו לפתע, חושבות, על הכל, על כלום.
לפתע הודעה, "תתקשרי אלי". הופתעתי לראות הודעה ממנו, אחרי הכל
סיימנו את הערב בריב.
התקשרתי אליו, שאלתי איפה הוא.
בכנרת, הוא עונה לי.
שמעתי את האלכוהול מדבר ממנו.
המילים הבאות שלו היו שאני חרא של בן אדם,
שהוא נפרד ממני,
ולא רוצה לשמוע ממני יותר.
טוען שאני לא מתאימה לו,
והוא לא אוהב אותי יותר,
וניתק.
זרקתי את הפלאפון על הקיר.
דמעות עלו בעיניי. התבוננתי לעולם שניצב מולי, זריחה, ציפורים
מצייצות,
מלצרים ממהרים לסגור את בית הקפה וללכת לישון כבר אחרי יום
העבודה הזה,
ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. חיפשתי זכוכית קרובה, משהו
חד, לקרב לכף היד שלי,
רק להרגיש כאב פיזי כלשהו שיעזור לי להתגבר.
שירן הרגיעה ואמרה שהכל יהיה בסדר, הוא שיכור, הוא עוד יבין על
מה הוא מוותר.
מה אני בעצם? אני באמת חרא של בן אדם? אולי באמת אני לא מביאה
שום טוב לעולם הזה...
שירן סחבה אותי לכביש. גילינו שכבר התחילו האוטובוסים אז עלינו
בחמש וחצי בבוקר על קו 23 עד לשדרות הנשיא.
שם הרמתי את האצבע והתחננתי בעיניי שיעצרו לי... בסוף עצר ידיד
ישן שלקח אותנו עד הבית.
נכנסנו אלי הביתה, פתחתי את המיטה, הדלקתי את המזגן, נכנסתי
לתוך הפוך, עצמתי את העיניים, משחזרת את הכוכבים, את היין, את
הרוח. הרגשתי דמעה מלוחה יורדת במורד הפנים שלי, ורק התפללתי
לא להתעורר יותר.