שימי היה ילד קטן וחביב, מתוק כזה, שמאוד אהב מצלמות. באירועים
הוא תמיד היה נדבק לצלמים, וקיווה שגם לו, יום אחד, תהיה
מצלמה. ההורים שלו לא רצו לקנות לו אחת, כי לא היה להם כסף
לזה. הוא נדנד ונדנד, לפעמים עד כדי כך שהייתם יכולים לחשוב
שהוא כבר לא כזה חמוד, אבל לא עזר לו כלום. מצלמה לא הייתה
לו.
שימי הלך וגדל, עד שיום אחד כבר הפך לנער צעיר, אמביציוני,
שעדיין נותרה בו מידת חמדה ניכרת. הדבר הראשון שהוא החליט
לעשות כשמצא לעצמו ג'וב צנוע, היה לחסוך ולקנות לעצמו מצלמה
חדשה.
החל שימי בסקירת שוק נרחבת. הוא בדק חנויות ושאל אנשים, וחש רע
למדי כשגילה שמצלמה היום זה עסק לא פשוט. המצלמה הדיגיטלית הכי
פשוטה עולה לא פחות מארבע משכורות, והחוזה של שימי היה לטווח
הרבה הרבה יותר קצר.
שנה שלמה עבד שימי בעבודות מזדמנות על מנת לממן לעצמו מצלמה.
אבל לא משנה מה קרה, תמיד היה חסר לו רק קצת בשביל הדגם החדש
והנוצץ שהוא רצה. אם כבר הוא הצליח לחסוך מספיק, עוד טיפה והוא
יוכל לקנות כבר מצלמה רצינית, כמו שהוא רצה עוד משחר ילדותו.
ואז, באופן מפתיע לחלוטין, שימי זכה במאה אלף ש"ח. הוא הוביל
משאית קטנה לאיזה חור בנגב, ושם, באמצע המדבר מצא כרטיס זוכה,
כזה של שקית במבה, נישא ברוח. הכרטיס זיכה את שימי ב-100,000
ש"ח ללא הגרלה.
כעבור יום הוא כבר הסתובב ברחבי השכונה שלו בדרום תל אביב עם
מצלמה דיגיטלית חדשה, נוצצת ומשוכללת, מבית פוג'י. את כל מה
שנשאר לו מהזכיה הוא נתן להורים, שיסגרו את המינוס בבנק וסוף
סוף ישפצו את הבית.
שימי החליט שהתמונה הראשונה שהמצלמה שלו, שכבר קיבלה את השם
החיבה "סופי", תצלם, לא תהיה סתם תמונת בדיקה פשוטה. הוא טייל
עם המצלמה שלו בכל מקום, במשך שלושה שבועות, עד שסוף סוף,
במהלך טיול ביפו, הוא החליט שהוא ראה משהו שמתאים לצילום.

התמונה של שימי לא דמתה לשום תמונה או ציור אחרים שאי פעם
נוצרו במהלך ההיסטוריה. היא הייתה התמונה המושלמת. היא הייתה
ערבוביה עוצמתית ביותר של כל רגש אנושי ולא-אנושי שאפשר
להרגיש. למען האמת, השפעתה על המתבונן הייתה כה חזקה, עד כי
היא גרמה לכל אדם באשר הוא, חכם, רשע, תם או כל אחד אחר, לפרוץ
בבכי מיידי. יותר מכך, אדם אשר היה מתבונן בתמונה במשך פרק זמן
ארוך יותר, היה חווה מעין הארה ומשתנה לנצח.
צפייה ממושכת מדי בתמונה יכלה אף להרוג אדם.

התמונה שלו הפכה לתמונה המפורסמת ביותר בעולם. היות שהיא הייתה
דיגיטלית, היא הועתקה לכל מדיום אפשרי במהירות עצומה. תוך כמה
ימים כל אדם בעולם ידע מי זה שימי ואיפה זה יפו. ההון העצום
שזרם לחשבונו של שימי מכל פאות תבל השתווה אך ורק, וגם בקושי,
להון שעשתה חברת פוג'י בעזרת מסע פרסום מאולתר.
שימי הפך לסופר-סטאר ענק תוך שישה ימים בלבד. למען האמת, הוא
אהב את החיים הצנועים, וקצת הצטער על כך שהוא כבר לא יכול
להסתובב בשכונה שלו בכיף ובפשטות, ולדבר קצת עם החבר'ה כמו
פעם, לפני שבוע.
שישה שבועות עברו. שימי הפך, ללא ספק, לאדם המפורסם בתבל. יותר
מהביטלס, יותר מדה וינצ'י או כל אדם אחר. אנשים התחילו לפנות
אליו בבקשות לעזרה, בתחנונים ובבקשות בכל פה ושפה. לחלקם הוא
הקשיב ועזר. הרי אחרי הכל, שימי עדיין היה נער בעל מידת חמדה
ניכרת.
שימי בנה לעצמו מגדל גורד שחקים ענק בצרפת. מסתבר שאפשר לבנות
דברים עצומים במהירות מדהימה, כשכל חברת בנייה על הפלנטה
מתחננת לעזור לכם.

כעבור שבעה חודשים הוא כבר ישב בפנטהאוז המפואר בעולם, בג'קוזי
עצום בגודלו, לוגם בעדינות מהיין המשובח ביותר בצרפת, ומנסה
להפסיק לצחוק. עם סופי לצידו, הוא בהה בשמי הערב היפה, בכוכבים
שזה עתה החלו לנצנץ, והודה לאלוהים.

"אין לך מה להודות לי", אלוהים הופיע מאחוריו בשקט. שימי
הסתובב במהירות ובדממה.
"במקום זאת, אם לא אכפת לך... באמת רק אם יש לך זמן... הייתי
רוצה שתתפוס אותי בפוזה קצת יותר טובה."