אל מרומי גבעה עטופה בירוק עליתי. במרחק נשיקה מן השמיים שוכנת
שם בקתה, צבעה צבע האדמה. נקשתי על הדלת. והנה נפתחה היא אט אט
על ידי זרוע לבנבנה ונגלתה לפני בת אלים.
שערה צבוע בצהוב השמש והוא כל כך יפה שהרי את הזריחה הוא
מזכיר.
ועיניה בוהקות בכחול השמיים, כזה שהאביב שוכן בו תמיד.
ושפתיה אדמדמות נדמות כתות יער שנקטף מזה הרגע.
ומה אני, כפרי בודד מבקש מיצירת אל שכזו?
מבקש אני להתעורר תמיד לאור זריחתה, כמה ששמי אביב טריים לא
יפסיקו מלשטוף את עיני רוחי.
ובמיוחד, לטעום תות שבשל משמש טהורה זו ואשר תמיד באופק כשאשק
אראה שמיים כחולים.