New Stage - Go To Main Page

נועה גיא
/
שנה כמו יום

אדווה סקרה את הקהל הרב שגדש את בית הקברות הקטן. "מזל שסבתא
עדיין חיה בקיבוץ", לחשה לעצמה, "זה לא היה פשוט אם היינו
צריכים את חברה קדישא וכל הבירוקרטיה של העסק הזה". שר, שני
חברי כנסת וכמה בעלי דרגות ישבו במקומות הכבוד. היו גם כמה
עיתונאים, והיא שמה לב לכותב הטור שהיא אוהבת לקרוא, אורן
גדליה, משוחח עם השכנה שלה מקומה שניה. "הוא כבר יכתוב משהו על
הארוע הזה", חשבה לעצמה אדווה, מקווה שהוא לא יתעלל בה יותר
מידי בגלל ההספד שלה. היו הרבה אנשים. אבא שלה היה איש צבא
קבע, וכשהשתחרר הפך למנכ"ל של אחת החברות המובילות בתחומה בשוק
האלקטרוניקה. היא לא ממש התעניינה, אבל ידעה שהוא איש מצליח
שמידי פעם התפרסמו עליו ואיתו כתבות בעיתונים, וראיונות
בטלוויזיה. "היה מצליח", הזכירה לעצמה, "היה".

אמא שלה ואחותה נראו מכובדות בחליפות השחורות שלהן. רק היא
לבשה מכנסיים. היא ראתה את יוני עומד בצד, נשען על עץ ומדבר
בסלולרי. הוא קלט את מבטה וחייך אליה, מסמן לה באצבעותיו שהוא
מסיים. החיוך שלו נסך חום בגופה. עדיין חשה את טביעות אצבעותיו
מליל אמש, אחרי שישב איתה שעות רבות ועזר לה לכתוב את ההספד
שאמה התעקשה שהיא חייבת לקרוא. כל הלוויה הזאת היתה פרויקט
שאמה תכננה בשלושת החודשים האחרונים. ככל שהתקרב יום השנה
למותו של אביה הפכה אמה חסרת מנוחה יותר ויותר. "אבא שלי מת",
היה משפט שהיא תרגלה שוב ושוב ועדיין הצליל היה זר לאוזניה.
הפקיד במשרד הפנים היה מאוד נחרץ. לא היתה תעודת פטירה, שום
הוכחה לכך שהוא מת. לא ניתן לרשום בתעודת הזהות של אמה,
אלמנה.

יוני בדיוק סיים לשוחח בטלפון והתכוון לגשת לאדווה כשמישהו שאל
אותו אם הוא ראה את אמו של המנוח. האיש נראה ליוני מוכר אבל
הוא לא זיהה אותו. הוא הצביע לעבר אדווה: "זאת שם עם הדפים ביד
זאת הבת שלו, אבל לא ראיתי את הסבתא שלה עדיין".
"אדווה", אמר האיש בקול נרגש משהו. "כן", אמר יוני, "חברה שלי,
אתה מכיר אותה?"
"אני חבר של המשפחה", אמר האיש וסקר את יוני במבט חודר. "הרבה
זמן?" שאל.
"מה?"
"חברים, אני מתכוון, הרבה זמן חברים?" אמר האיש.
"קצת יותר מחצי שנה", ענה יוני באי-נוחות. הוא לא אהב את
החטטנות של האיש אבל לא ידע איך להתחמק ממנה.
"אז לא הכרת את המנוח?"
"לא, ממש לא, וחבל, היה אדם מעניין". יוני שתק לרגע ואז אמר:
"תשמע, אני חייב לגשת לאדווה, אז ביי".
"חכה רגע", האיש אחז בזרועו. "אני לא הייתי איזה תקופה בארץ
והגעתי רק היום, אתה יכול קצת לעדכן אותי במה שקורה?"
יוני הביט לעבר אדווה וראה שהיא מדברת עם אמא שלה. הוא רצה
לעמוד לצידה אבל האיש לא הניח לו. "תראה, אני לא יודע הרבה, כי
אדווה לא אוהבת לדבר על זה. בעיקר אני יודע מה שהיה כתוב
בעיתונים באותה תקופה. אבא שלה נסע לטיול גברים כזה בדרום
אמריקה. הסירה שלו התהפכה והוא ועוד שלושה נהרגו. העניין הוא
שלא מצאו לו זכר. רק סנדל שלא ברור אם הוא שלו בכלל. שלושת
האחרים, הגופות שלהם נמצאו. היום זה בדיוק שנה ליום שהוא נעלם
ורינה החליטה שהיא עושה הלוויה. כל העולם ואשתו הגיעו. ונראה
לי שרינה אוהבת את תשומת הלב. אני בטוח שהיא היתה מעדיפה שמיקי
יחזור אבל, עברה כבר שנה. הבירוקרטיים האלה סתם מערימים קשיים.
מה הם חושבים? שהוא יצוץ פתאום? אז בגלל שהוא מהקיבוץ ואמא שלו
עוד חיה בקיבוץ, הם אפשרו לרינה לעשות פה את ההלוויה. זה מה
שאני יודע".
"תודה", ענה האיש והסיר לרגע את משקפי השמש הכהות שכיסו חצי
מפניו. הוא מחה את הזיעה ממצחו במטפחת שהוציא מכיסו. יוני שוב
חשב עד כמה מוכר נראה לו האיש והתלבט לרגע אם לשאול אותו לשמו.
אבל אז שוב עלולה להתפתח שיחה והוא החליט לגשת לאדווה ולהציל
אותה מרינה.

היה חם ורינה רצתה שהכל יגמר כבר. שהזקנה תגיע כבר ונגמור עם
הסיפור. "אז נתחיל בלעדיה", פנתה רינה לאדווה. "ממילא היא
מאמינה עדיין שהוא יחזור. שלא תבוא".
"אמא די, אל תהיי כזאת. דוד בני יחזור תכף ויביא אותה". אדווה
שנאה את קוצר הרוח של אמה. עכשיו ומייד, זה היה המוטו בכל דבר.
"לא כולם הגיעו ואנחנו עוד לא באמת באיחור קריטי. הזמנת לעשר
ועכשיו עשר וחמישה".
"יוני, תתקשר לבני, תראה מה קורה שם", פנתה רינה ליוני שבדיוק
נעמד לצידה של אדווה והניח את זרועו על כתפיה. "בסדר, תגידי,
את מכירה את האיש הזה שעומד שם?"
הוא הצביע לכיוון האיש, אך זה כבר לא היה שם. "מי?" שאלה
רינה.
"הוא כבר לא שם, לא חשוב, סתם רציתי לדעת", הוא החל לחייג לבני
כשאדווה אמרה: "לא צריך, הנה הם". "אז יאללה תתחילו", אמרה
רינה. המצב היה בלתי נסבל מבחינתה בשנה האחרונה. בהתחלה עוד
קיוותה. אחר כך היתה מתעוררת בלילות ומדמיינת שמיקי הרוח מביט
בה. אז החליטה שהוא ודאי מת. ההלוויה הזאת היתה בשבילה אבן
דרך. נקודת ציון. כל עוד לא קברה את מיקי לא יכלה להמשיך
בחייה. הם לא רוצים שהיא תמשיך בחייה. אמא שלו במיוחד. האמונה
זה מה שמחזיק אותו בחיים. זה מה שהיא האמינה. הלוויה הזאת
תסתום את הגולל על התקווה שהבן היקר שלה יחזור אי פעם בעתיד.
הלוויה הזאת היא התקווה שלה לעתיד. אין עתיד בלי זה. מזל
שאדווה הבינה את זה. בלעדיה זה לא היה קורה. "אפשר להתחיל,
אדווה?"

אדווה חשבה על כל מה שהיא עומדת לומר. היא לא ממש התלהבה מכל
העניין אבל רינה התעקשה. מזל שיוני עזר לה. אפילו שהוא לא הכיר
את אבא שלה הוא סידר את מילותיה בצורה הנכונה. המילים היו שלה
אבל הטאצ' היה של יוני. "יש לו את זה", חשבה. משפט כמו: למרות
שעברה שנה מאז שאבא איננו, כאילו חלף רק יום
. וגם: לפעמים
אני מצפה שהוא יכנס בדלת יקרא לי בקולו הרועם ויספר לי משהו
נחמד שקרה לו
. זה לא סתם, הדברים האלה שאני עומדת להגיד. אני
באמת מרגישה ככה. אני מקווה שלא אבכה. אני מתגעגעת אליך,
אבא,
קראה אדווה מהדף, אני לא יכולה להאמין שאתה איננו. כל
יום אני קמה בבוקר ומקווה שתחזור. כולם מתגעגעים אליך. היית
בוס, היית חבר, היית מפקד, אבל תמיד תישאר אבא שלי.
המחשבות
הסתובבו בראשה של אדווה והיא נתקפה בחרדה קלה, חוששת מלעמוד שם
למעלה על הבמה ולדבר אל כולם על אבא שלה.

אבל לא היה מנוס. אדווה החלה לדבר: "אורחים יקרים, אני מודה
לכם שהגעתם לכאן היום..." והמילים התערבלו בראשה של מלכה. "זה
לא בסדר", חשבה לעצמה. "הוא לא מת, הוא לא מת. אדווה כל כך
יפה, כל כך דומה למיקי". היא פנתה לאיש שהתיישב לשמאלה, "היא
כל כך יפה, דומה למיקי".
"את חושבת?"
ליבה החסיר פעימה. היא הסתובבה אליו והוא חייך אליה את החיוך
המוכר כל כך, למרות שהיה מכוסה בזקן. "תוריד את המשקפיים", הוא
הושיטה את היד לעברו.
"ששש... אני רוצה לשמוע מה אומרים עלי", מיקי אחז בידה וליטף
אותה.
מלכה התרוממה, ומיקי ניסה למשוך אותה כלפי מטה. "אדווה,
תפסיקי, עכשיו. אבא שלך לא מת". אדווה השתתקה ורינה קמה נסערת
כולה. "תרגיעו אותה או שתקחו אותה מפה, היא עושה שטויות ואני
לא אסבול את זה".
בני שישב מצידה השני של אימו משך בידה: "אמא שבי, את תחטפי
התקף".
"אידיוט", צעקה מלכה, "אתה לא רואה מי יושב פה? זה אחיך. מיקי
תוריד את המשקפיים".
האנשים נעמדו והביטו בסצינה המוזרה. אדווה ירדה מהבמה ורצה
לכיוון האיש המזוקן שחייך והוריד את משקפיו.  היא נעמדה מולו
מתנשפת ורועדת. רינה נעמדה לצידה ונתנה במיקי מבט קשה: "זה
משעשע אותך, הא?"
"אני מבין שכולם נסערים ואני חייב הרבה הסברים לכולם, אז אולי
כדאי שאני אגיד כמה מילים לכולם ונפזר פה את כל הבלאגן". מלכה
שעמדה לצידו לא הפסיקה למלמל: "אמרתי לכם, אמרתי לכם שהוא לא
מת".
מיקי אחז בידה של אדווה ועמד לפני הבמה. "חברים יקרים. נדיר
שאדם זוכה לראות את הלוויתו ולשמוע את הספדיו. אני אכן כמעט
מתתי, וניצלתי על ידי אינדיאנים ותרופות סבתא. תקופה ארוכה
הייתי במצב קשה ורק בזמן האחרון הצלחתי לעזוב את היערות בהם
הייתי. כל מה שרציתי היה לחזור לארץ בהקדם. והנה הגעתי לכאן
וגיליתי שהלוויתי מתקיימת היום. אני מודה שלא הצלחתי לעמוד
בפיתוי ולכן לא עצרתי את זה קודם ועל כך אני מתנצל בפני כולם.
ועכשיו אני אשמח לחזור הביתה עם משפחתי".

האנשים החלו להתפזר. העיתונאים התקרבו, מסרבים להניח לסקופ
שעומד מולם, ומיקי אמר: חבר'ה, מחר אני אערוך מסיבת עיתונאים.
תתאזרו בסבלנות ותניחו לי להיות עכשיו עם משפחתי."
"אתה יודע כמה זמן לקח לי לכתוב את ההספד הזה?" אמרה אדווה,
"לא ישנתי כל הלילה, גם יוני, דרך אגב תכיר, זה יוני, החבר
שלי".
"הכרנו כבר", אמר יוני, "ליד העץ, חשבתי שאתה נראה לי מוכר. לך
ולאדווה יש בדיוק אותן עיניים".
רינה אמרה בקול קשה כמקודם: "שנה עברה ואתה חושב שתוכל לחזור
אל אותה נקודה שעזבת? כל כך אופייני לך. חושב רק על עצמך".
"אמא די, לא עכשיו. בואי נחזור הביתה, נרגע כולנו ונראה מה
עושים", אמרה אדווה.
מלכה החליטה שהיא צריכה להתערב. "בואו כולכם אלי. זה קרוב, זה
נוח, ונוכל לדבר".
"כן אמא, בואי נלך לסבתא, ואבא, אתה תישאר שם היום ותיתן לי
ולאמא להתאושש", אמרה אדווה, נוטלת את המושכות לידיה.
"נראה לי שהיה עדיף שהייתי מת, או לא חוזר וזהו. לזה לא
ציפיתי", אמר מיקי בקול קר ועיניו הכחולות מביטות ברינה במבט
מקפיא. "בוא נלך לאמא שלך, נדבר", אמרה רינה. "ספר לי על
תרופות הפלא של האינדיאנים, או שאולי היו אלה אינדיאניות".
אדווה חשה בהתרככות של אמה מקווה שגם אביה חש בזה. היא שילבה
את זרועותיה בזרועותיהם, "בואו נלך, יש לך הרבה מה לספר לנו,
בואי סבתא, בוא יוני, הולכים".
"תלכו, אני אבוא אחר כך", אמר יוני. "יש לכם המון להשלים ואני
חייב לחזור לעבודה".
השלמות, הסברים, המון עבודה. יותר טוב שאני לא אהיה באמצע, חשב
יוני, אני אוכל להתחבר אחר כך, אם יהיה למה. אדווה הניחה רגע
להוריה וניגשה אליו. היא נשקה לו בחיבה, והוא חיבק אותה ונשק
למצחה. "לכי", לחש. "אני אחכה לך בבית ותספרי לי הכל."
יוני הביט בהם מתרחקים ונכנס לאוטו שלו.
"בהצלחה", לחש, "בהצלחה".

=============================================
8.7.05 נכתב לסדנה ה-57
על לוויות והספדים





היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 27/8/05 10:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה גיא

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה