אני כאן, אני קשה, קשה יותר מתמיד, חכם יותר מתמיד. מודע יותר.
ועם המודעות באות פתאום עוצמות חדשות חזקות יותר, מנסה לכתוב
בלי לחשוב, בלי להסתכל לכתוב מהלב בלי הפסקה, זורם.
לא מצליח, חסום מדי. יותר מדי פעמים נפתחתי, יותר מדי פעמים
נפגעתי.
ועכשיו אני מפחד, אפילו מול הדף הריק הזה.
מרגיש כמו אנטיוירוס, כל חודש מוריד הגנות חדשות, לומד להתגונן
נגד עוד דברים ועוד דברים.
שואף לרגע להיות מוגן לגמרי, מכל, אבל מפחד...
לא יודע לאיזה רמות אני אגיע, מפחד שהחומה שאני בונה תהיה
גבוהה מדי, ואז אני לא אראה כלום. אז מה ישאר ממני אחרי? אחרי
כל זה? מה אני אהיה?
אני כל כך רוצה לראות הכל, אני רוצה לראות את כל השקיעות, את
כל החופים המדהימים, את כל האהבות ואת כל הזיונים, אני רוצה
להרגיש הכל... לא לפספס שום רגש, שום דבר.
לאן אני הולך? לא מצליח להעביר שום דבר מאחורי.
נמאס.
יורד למטה, עושה סיבוב, קצת אוויר, לא להחנק.
יותר מדי מחשבות מצטברות, כל פינה טעונה,
נוסטלגיה מטורפת אופפת אותי...
וזה כואב, בפינה הזאת ישבתי איתה עד ארבע בבוקר ניסינו להחליט
מה עושים עכשיו... לאן ממשיכים.
פה נפגשנו אחרי הכאב, נפגשנו כל החברים ושתקנו.
פה השתכרתי בפעם הראשונה, על האוטו הזה הקאתי...
פה רשמנו בגרפיטי ענק "המתבודדים", נשאר רק ה'... נשארתי רק
אני.
פה השתחררתי, ישבתי אחרי הבגרות, לא האמנתי שהשתחררתי, לא
הבנתי שהפוך.
אצלה קנינו כרטיסים לטיול ששינה את המושג "הנאה" "שלמות"
"נחת"
ופה... פה ראיתי הכל מתחיל, פה הרגשתי מחצי... שלם. הסתכלתי
קדימה ולא הצלחתי לראות כלום, חוץ מהצבע הורוד על כל דבר
שהסתכלתי.
למחרת, ראיתי רק שחור. חודשיים.
חודשיים לא הצלחתי לראות צבעים.
זה התחיל בתור מסגרת, מסגרת שחורה.
בכל יום המסגרת הלכה והתרחבה, התרחבה התרחבה והתרחבה.
עד שנשאר לי חור קטן, שבקושי הצלחתי לראות משהו.
עד שאדם קטן, בחור הקטן, צעק לי די!
די? מה די? עולמי חרב, אני מת.
די! איתן, מספיק! היא צעקה... מנסה לראות אותה בחור... שואל
שוב... מה?!
די, ואז כאילו הקליטו על הסרט באמצע. מתחילה לשיר.
מה היא שרה? אני לא יודע... עד היום אני מנסה לשחזר לעצמי.
אבל לאט לאט הכל התחיל להתרחב, המסגרת הצטמצמה עד שלא הייתה.
הכל חזר לצבעים חיים וחדים, ואילו רק היא נשארה שם, בשחור
ולבן,
בחדר על המיטה, פתאום הבנתי הכל.
שכחתי להוריד הגנות...

שיטטט