קול זמירה ענוגה
עוטף אותי, את כולי.
גורם לי לעוף בדמיון,
להיות קל מאוויר.
אך בזמירה לא מצאתיהו.
בקול הענוג הוא אינו נמצא.

שאון רעם התהדהד בהרים,
מבריח את כל שוכני הטבע.
התבוננתי השמימה והתבוננתי ארצה,
אך לא נגלה הוא
כי איננו ברעם.

ורעדה האדמה תחתיי,
ממוטטת את כל שבנה האדם
וחיפשתי אותו אי שם בין ההריסות.
אבל לא היה הוא שם,
הוא גם איננו באסונות.

ואז, קול דממה דקה.
דממת מוות מבין ההריסות והיער השרוף.
שניה של דממת המתים לפני זעקת הניצולים,
ולא רציתי להסתכל, כי ידעתי
שבקול דממת המוות הדקה,
שם הוא נמצא.