יושבת ומסתכלת הרבה זמן, בלי למצמץ, על פרפר כחול קטן שנח לו
על פרח. מקווה, מצפה בקוצר רוח, שיהפוך סוף סוף למלאך ויביא את
השקט הנפשי שנוזל לי מתוך חור במוח. העיניים מתעוותות, מאדימות
ומתחילות לשרוף, הפרפר מתחיל להיות מטושטש, מתחיל להשתנות.
ושנייה לפני שהוא הופך למלאך אני עוצמת עיניים, כי רע וקשה
לוותר על הנאות רגעיות לטובת הנאות נצחיות. וכשאני פותחת שוב
את העיניים אני קולטת שפיספסתי את הרגע והפרפר כבר השתנה לו
למלאך והלך לחפש אנשים אחרים, טובים יותר, להניח עליהם שלוות
עולמים.
ולפעמים... לפעמים אני נורא אנוכית.