הוא ישב מול הטלפון עם השפופרת בידו. וחייג. 6... 6... 6...
באיטיות. בריכוז. בוחן כל לחיצה, מאמת אותה, מקשיב לצליל...
וכל פעם הוא מקבל את הצליל המעצבן הזה של שלושת הטונים שעולים
שאומר לך, בצורה נוירוטית למדי, שאין אף אחד בצד השני.
הוא הכיר את ההרגשה ולא היה צריך שלושה טונים מעצבנים שיאמרו
לו שאין אף אחד בצד השני. הספיקו לו הפנים הריקות של הסובבים
אותו, האפאתיות שפשוט אי אפשר לפספס, השקט שמילא את
רוב הזמן שלו. ועכשיו הוא המשיך רק בשביל המטרה. מטרה! הוא
כל-כך שמח לגלות אותה שלא נגע בה שנים רבות, ורק עכשיו הצליח
לשלות אותה מתת-המודע שלו ולעשות איתה משהו פרקטי. הוא חייג
שוב. 6... 6... 6... ושוב, הטונים המעצבנים, ושוב חייג, כשהוא
מכניס את כל הכאב שחווה, את כל הצער, חוסר התקווה, ההשפלה,
התסכול בתוך כל לחיצה. כמו בכל שאר הדברים בחיים שלו, גם זה
סירב לעבוד. הוא החליט לעזוב את זה ולחכות. הוא שם פינק פלויד
במערכת וניסה להירגע. לפחות זה הצליח לו. כשהתעורר, לקראת סוף
הדיסק, החליט שזהו. פעם אחת ודי. או עכשיו, או שהוא זונח
לעולם
את הרעיון המגוחך הזה וחוזר אל תחושת ההשפלה המוכרת. הוא נלחץ
כל-כך בפעם הזאת, עד שפשוט הניח את השפופרת על השולחן. כל-כך
נרגע מהצפצוף המהיר והחזק שאומר לך "שים את הטלפון המחורבן על
השפופרת!".
פתאום נדם הצלצול והוא ידע שזהו. זה הזמן. הוא חייג את שלוש
הספרות המוכרות לו כל-כך... הספרות שסימלו את כל מה שרצה להשיג
ולא היה יכול.
הדיסק הגיע לסיומו.
מישהו הרים את השפופרת בצד השני.