בדרך לשם אני מחייכת.
ההגה בידיים שלי. סיגריה תלויה בצד הפה. כן כן, ככה בדיוק כמו
בסרטים של האחים כהן. מבט מרפרף ומהיר לעבר מחוג המהירות אומר
לי שאני עוד רחוקה ממה שמותר, הרגל מקבלת את הפקודה ולוחצת חזק
יותר על דוושת הגז. הבזקים של שמש ומכוניות שחולפות נותרים
משתאים מאחור ואני מתחרה בענן שמתעקש לעמוד במקום, בדיוק
כמוך.
חלל הרכב נעשה דחוס וחם. אני פותחת את החלון ומפנה מבט מרדני
וילדותי משהו לכיוונך. הצורך לשמוע את הרוח שורקת באוזניי,
מתבדרת בשערי ומשקיטה בדרכה המונוטונית זמזומים טורדניים
המגיעים מראשי, חזק הרבה יותר מהצורך הכפייתי שלך בחלונות
סגורים.
ועכשיו אתה ככה.
בדיוק כמו שאתה.
יושב שם עם המחשבות המסכנות שחולפות לך בראש, אוחז בפחד את שני
צידי המושב. מפלל להיות במקום אחר.
אבל כל זה, וגם יותר, לא מצליח לסתור את ההנאה שלי מהכינורות
והצ'לו שעושים אהבה מדויקת ברקע. אני שולחת יד מתגרה ומגבירה
את המוסיקה. מציינת לעצמי בחיוך את נפלאות העוצמה של המכונית
שלך. חשה איך זו כאילו כרתה איתי ברית סמויה, טסה עכשיו
במהירות על הכביש, נענית לגחמותיי.

עיניים שחורות גדולות, מוצלות תחת גבות שחורות לא פחות, נחות
עלי עכשיו. דוקרות את קיומי. לרגע נדמה לי שאני מצליחה לשמוע
את נקישות העפעפיים שלך שנפתחים ונסגרים בעצבנות מתוחה.

"את באגו טריפ!" אתה אומר. מרגישה כאילו יורק עלי את המילים.
"מסכימה", אני עונה במהירות מתריסה, "ולמה לא בעצם?"
מוציאה את הראש מהחלון וצועקת, "היי, תקשיבו כולכם, אני באגו
טרייייפ!"
וחוזרת אליך, קפואה ומחוייכת.
"רואה?" אני אומרת בהנאה מעושה, "אני לא חושבת שיש למישהו בעיה
עם האגו טריפ שלי". מרגישה איך מילותיי צוללות קפואות הישר אל
תוך עינייך הזועמות.
הגבר שבמכונית ליד משיג אותי נוסע צמוד מושיט לי חיוך צחור
ומזמין.  צועק אלי בקול "את יפה... כשאת באגו טריפ." מצחיק
אותי איך שהוא לגמרי מתעלם מקיומך.
רואה את פניך מתעוותות, שמה לב שנוסף לו לעיוות מימד חדש.

ואז, ככל שהכינורות עולים גבוה יותר ומזגזגים להם הישר אל תוך
לבי, כך אני מרגישה שוב שוקעת אל תוך מצולות נפשי... המחשבה
לשתף איתך פעולה חולפת לרגע קט בראשי.
דקה שקט.
שתיים גם עוברות.
נכנסים לדקה החמישית.
ואז אתה נשבר.
ידעתי שתישבר. אבל גם על חמש דקות של שקט נותנת לך קרדיט.
"את זוכרת שהנפילה מגיעה לך ישר אחרי המצברוח הזה? למה את
חייבת להגיע איתי לקצה בכל פעם מחדש?"
אתה יורה בי צרורות. אצלך בבטן, המחסנית תמיד שמורה מלאה
ומוכנה במיוחד בשבילי.
"איזה גבולות עוד נשאר לך לבדוק איתי שלא בדקנו?" אתה שואל.

האגו טריפ מתחיל את המסע שלו למושב האחורי.
אולי הפעם, רק הפעם לא נצא מזה עם דם (?) אבל השאלות שלו,
והתשובות שלי שבאו אחר כך, לא מבטיחות לנו סוף שמח.
אולי נעשה איזו תאונה בדרך, אני חושבת לעצמי, ונגמור עם הסיפור
הזה אחת ולתמיד. חיוך חלול מתפשט על פני, ורגל חלולה לא פחות
מוצאת עצמה לוחצת חזק יותר על הגז...