זנבות גלים מלוחים לחלחו את שפתיו, חול קר הקפיא את גופו והשמש
שלחה קרניים קלושות מבעד לחומת העננים האפורה. עיניו נפקחו אל
תוך האדמה החומה-אפורה. הוא רעד. טיפות האלכוהול התגבשו
לדוקרני ויסקי חדים שפילחו את ראשו, הבירה התחפשה לפטיש.
הזחילה על החול הזכירה לו ימים אחרים, ימים בהם היה צעיר,
שנון, חד וחסר כמיהה לאהבה. היא לימדה אותו את המילה הזו -
אהבה - עד שבסוף טבע בה.
התלות שצמחה בנפשו הטריפה את דעתו, לחבר משפט פשוט של תחכום
כבר אין הוא מצליח בלעדיה, ללא נוכחותה הרבגונית
והאמביוולנטית.
אמש הם רבו, צעקות של ממש. הוא כעס כי כאב לה הראש ואין לה מצב
רוח, ומוזה - כשהיא במוד שלילי - היא מדכאת גם את הדכאון,
שכנם.
הוא צרח
עזב
חזר שוב
צרח
והיא באדישותה מתעלמת
עזב
שתה, מרווה צמאון כבדו
ניסה לחזור
התמוטט
שיכור
ולה נמאס לדאוג, לרדוף, לסדר, להעיר, להאיר ולתמוך. רוצה
להתרגש, פרפרים, המיית מעיימים, ערפול חושים. נמאס.
הוא צעד אל הבקתה, רגליו כושלות, מגיע אל מיטתה, קורס, בטרם
נרדם הבטיח ששוב לא ישתה, שיאהב אותה לנצח ומחר יקנה בית, בעצם
מחרתיים כשיסיימו את חופשתם, הנופש בהוואי.
הכשרון נרדם
המוזה רוצה כשרון דון ז'ואן
העצבות נטשה אותה
הריקנות אחזה בלבה
אויבת מרה ועתירת יומין
ריקנות