סילביה, שתינו יודעות למה.
לא אל תסיטי את ראשך למעלה כפי שאת כל כך אוהבת לעשות.

שתינו יודעות למה היה על ראשך כל הזמן כתר של קוצים ושפתיך
שחורות מדם ופרג.

סילביה, את תמיד ידעת שהגאות הכי יפה היא מאהבת של השפל.
והים היה תמיד מלוח לך יותר מלכולם, ודמך ניגר לך אז כמו פתן.
אז בבית הקודם בבוסטון כשרצית לקחת את המאהב הכי חזק ולקחת
אותו בפה שלך כדור אחר כדור של הבטחות
והוא הבטיח לך שמרחוק נראית תקווה וקול גדול של זעקה ואת ידעת
שמקרוב חלל בך שחור משחור.

סילביה, את ראשך תמיד נשאת גבוה כמו כלה ומשדך נזל אז דם ולא
חלב.
וילדיך וגופך היו לך תהומות גדולים שלא יכולת לחצות וגם עכשיו
קולך נישא כמו רוח מדיאה מפתה.

סילביה, הוא היה לך עץ גדול עבות ובו חורים גדולים ואת נכנסת
והוא סגר עליך כמו היית עובר
והרוחות נשבו בחוץ קראו בשמך הוא לא נתן להן ולך
והמסך שחור משחור ליטף את עפעפיך ועיני השקד שלך רקדו מולו ורק
חיכו לנשימה הנכונה
והוא היה הכל אבל ליד כתף אחת בלבד נחוץ לך עוד

והרוחות רגעו פתאום ואת ישנת, וכשהקצת הוא לא היה רק חור ואת
ישבת בו
והן קראו בשמך בשם האמיתי שכבר עברו אלפי שנים מאז שמעת אותו
ולא זכרת
והן ידעו לקרוא אותו בלחש מפתה כמו חלב זולג
ואת ידעת שזה הזמן ולא חשבת אם כאן או שם והוא חיכה הוא תמיד
חיכה תמיד במרכז המצח כמו קול
הלמה חוזרת וחוזרת וחוזרת
עד שלא היה דבר.