שום דבר מעניין לא התרחש בחייו של רונן. הדבר היחיד שידע לעשות
ושעשה טוב, היה ללכת בתלם. בגרות לא רעה, גיוס בזמן. הוא היה
הולך לצנחנים אבל הפרופיל שלו כיוון אותו לשורות המודיעין.
כשהשתחרר, נסע להודו. הודו לא עניינה אותו במיוחד אבל לשם נסעו
כולם. אז גם הוא. הוא ישב באיזה גסט האוס על חופי גואה, עישן
עצמו לדעת, צחק על המקומיים ופנה בתואר "אחי" לכל ישראלי ארוך
שער שעבר בסביבה. על חופי גואה פגש את סיגל. בגד ים ירוק על
רקע גוף שחום וחיוך של מליון דולר. אמנם הייתה מעט רזה מדי
לטעמו אבל היא ידעה לפנק אותו, וכששיחקה מטקות על החוף הייתה
חיננית כל כך, שאפילו הישראלים היו נעצרים להביט בה. האהבה
ביניהם התפתחה לנוחות נעימה והובילה בסופו של דבר לחתונה
המיוחלת. בדיוק בזמן התחתן. בן 26. ככה רצו ההורים, ככה רצתה
סיגל וככה היה נראה לו שרוצה גם הוא. אחרי החתונה, שכרו דירה
בתל אביב. הייתה להם יציאה קטנה למעין שני מטר של אדמה, מה
שהפך אותם למושא קנאה אצל חבריהם המקומיים. בימים, היו יוצאים
שניהם ללימודיהם. הוא למד הנדסת מחשבים והיא עשתה תעודת הוראה.
הוא לא במיוחד אהב מחשבים, אבל לא היה לו מושג מה עוד יעשה,
וחוץ מזה, כולם אמרו שיש עתיד בהיי טק. בסוף היום, היו נפגשים
שניהם לארוחת ערב משותפת. סיגל התעקשה ללמוד לבשל והייתה
מפתיעה אותו מדי ערב בתבשילים חדשים. רובם היו חסרי טעם בעיניו
אבל הוא אכל ושתק. הוא העריך את מאמציה ולא רצה לעורר מהומות.
הוא היה חסיד גדול של שקט ושלווה. הסוד הוא לא לתקן מה שלא
שבור, היה אומר לחבריו, כשהיו תוהים על היחסים ההרמוניים
שיצרו. אחרי ארוחת הערב, היו מפנים יחד את השולחן הזוגי הקטן
(ששימש גם כשולחן כתיבה לשניהם) ומתיישבים יחד בסלון, שלא היה
אלא שלוחה מתרחבת של המטבח. צופים יחד בטלוויזיה, מחליפים דעות
בנוגע לחדשות, נזכרים מדי פעם בדבר מעניין כזה או אחר שקרה להם
במהלך היום ומשתפים בו זה את זה. באחת עשרה בערך, היו נכנסים
יחד למיטה ומתחבקים כפיות. לפעמים, היו שוכבים קודם. ולפעמים
סתם נרדמים. המין ביניהם היה נינוח. הם היו מתואמים זה לזה.
ידעו כל אחד על רצונותיו ועל סלידותיו של השני. וכל אחד מהם
ידע מה מצופה ממנו. לא היו הפתעות אבל גם אכזבות לא היו. מעולם
לא התלונן ומעולם לא הרגיש צורך בכך. אלה היו החיים. זה מה
שקיבל ועם זה חי בהשלמה מוחלטת. הוא התברר כאיש עבודה חרוץ
וכשסיים את התואר, בהצטיינות, נחטף מיד אל בין שורות חברת
סטארט אפ, שהפכה להצלחה גדולה בשוק. הם נחלצו מדירתם השכורה
ועברו לבית קרקע על חצי דונם בפרברים. בגיל 35 כבר היו לו שני
ילדים, כלב, יונדאי לנטרה על חשבון העבודה, משכנתא שמנה במיוחד
ואשה נאמנה לצידו.  הבית התנהל על מי מנוחות. סיגל עבדה כמורה
בבית הספר האזורי וידעה לשלב יפה בין אמהותה, עבודתה ובעלה.
בערך בגיל 40 התוודע לראשונה לעולם הצ'טים. הוא ידע שזה קיים
אבל אף פעם לא מצא את הזמן או הצורך להתעמק בנושא. אבל עכשיו,
מכיוון שהחל לחוש עצמו משועמם מעט בעבודה, הפכו הצ'טים לדרך
מצויינת להעביר את הזמן. הוא גילה כמה נחמד לו לגלוש בשעות
היום ולמצוא לו פרטנרים לשיחה. הוא ניהל דיונים עם חברים
ווירטואלים על נושאים שברומו של עולם ושמח לגלות שמוצאים עניין
במה שהיה לו להגיד. גם עניין זה היה עלול להכנס לשגרה נעימה
אילולא הכיר את לוליטה 28. למעשה, היא זו שהתחילה איתו. הוא לא
היה חולם לפנות אליה, וגם אם כן, לא היה לו מושג מה יגיד לה.
היה בה משהו רענן. אחר. משהו שעורר אותו. היא פנתה אליו בהודעה
פרטית ושאלה אותו אם היה מעוניין לשנות משהו בחייו ואם כן...
מה? הוא התבלבל לגמרי מהפניה הזו. ראשית מפני שלא היה מתורגל
בבנות שפונות אליו ובטח לא כאלה שקוראות לעצמן לוליטה, ושנית
מכיוון שהשאלה הייתה פתאומית כל כך ולא הייתה לו שום תשובה
עליה. אני חושב שלא. ענה לה לבסוף. יש לי את כל מה שאני
צריך... אני חושב... ומה שאין לי אני כנראה לא צריך. להפתעתו,
היא אהבה את התשובה ושיחתם התגלגלה הלאה. הוא למד עליה לא מעט
באותה שיחה. נעמה היה שמה. היא הייתה סטודנטית לרפואה, אמא
לילד קטן ומקסים, לדבריה, בן שנתיים. חיה עם בעלה ארנון במרכז
הארץ וחולמת על קליניקה פרטית משלה יום אחד. אולי תתמחה ברפואת
ילדים אבל היא עוד לא החליטה סופית. מעבר לזה, היא אוהבת
סרטים, מוסיקה, ספרים וריקודים. היא מסוגלת לרתק רחבת ריקודים
שלמה כשהיא מתחילה עם השטויות שלה, אמרה. איזה מין שטויות שאל,
שטויות... ת'יודע, כשאתה שוכח את עצמך, נהנה מהרגע, שיכור
ומחובר למוסיקה לגמרי, לא לראות אף אחד ממטר... שטויות...
נו... והוא החל לחכות לשיחות עמה בכיליון עיניים. הם דיברו על
הכל. את כל חייו פרש לפניה. רק כשכתב לה אותם, הבין עד כמה אין
בהם צבע אל מול הדמות הצבעונית ויוצאת הדופן הזו שנתגלתה
בפניו. לפעמים היה ממציא קצת למענה, מוסיף מעט על הקיים כדי
שלא לשעמם אותה. היא הייתה לבבית כל כך, מלאה בחוש הומור, חיה
כל כך, שסבלנותה כלפיו הייתה תמוהה בעיניו. שוב ושוב היה מוצא
אותה מחכה לו בחדר הפרטי שלהם. בנבכי המחשב. "הפתעות וממתקים"
היה שם החדר. היא הציעה את השם ומרגע שנקבע, ידע שאין שם מתאים
מזה למתרחש ביניהם. אחרי שבוע בערך של שיחות אינטנסיביות, שאלה
אותו בפתאומיות האופיינית לה אם אין בדעתו להעביר את שיחותיהם
לטלפון. אבל איך? שאל אותה. בעלך לא יחשוד? אתה תינוק תמים
ומקסים, אמרה לו. אני אתקשר אליך בשעות היום, כשאתה במשרד. אל
תדאג, אני לא אסכן לא אותי ולא אותך. אני פשוט חייבת לשלב גם
קול בתוך התמונה הזו שלך שכבר יש לי בראש. באמת? לבו החל להלום
בקצב מוגבר. איזה תמונה? אני החלטתי שאתה גבוה, אמרה לו. וגם
אם אני טועה אל תתקן אותי. יש לך עיניים שחורות נוצצות כאלה,
כמו של הילדים, וחיוך, אחחח... חיוך שאפשר לבהות בו שעות. הוא
בדק את פרצופו המחייך במראה שליד הדלת. שעות? מילא... טוב. את
רושמת? היה לה קול עמוק וחם. חרוך מסיגריות ומריח מחופש. אחרי
כשבועיים היה מאוהב. שינויים החלו להתרחש בו. קטנים בהתחלה,
בלתי מורגשים כמעט. הוא החל להקדיש תשומת לב רבה יותר ללבושו.
הוא הפך פעיל יותר. תזזיתי כמעט. סיגל לא הבינה מה נכנס בו
כשהציע לה לצאת בפעם השניה באותו שבוע. זה מין משבר גיל ה-40
כזה? שאלה אותו. הוא הביט בה כאילו ראה אותה עכשיו לראשונה. מי
זו? שאל את עצמו. מה יש לי עם האשה הביתית הכל כך רגילה הזו?
מה קרה לנערת החופים ההיא? ומתי לעזאזל הזדקנו כל כך?
הוא החל לבלות זמן מול המראה בבית. עומד עירום ובוחן את עצמו
מכף רגל ועד ראש. כל קמט, כל חבלה שעשה בו הזמן היו בלתי
נסבלים בעיניו. הוא חייב להרשם לחדר כושר, אמר לעצמו. ולצאת
לריצה כל יום ו... דיאטה... הוא הביט בייאוש בדמותו. ולמה שהיא
תרצה אותו בכלל? צעירה ותוססת שכמוה, מה לה ולו?
איך את נראית? שאל אותה אחרי שיחה ארוכה במיוחד. יאללה, כבר
חשבתי שלא תשאל. הרבה זמן התאפקת... אני קצת גבוהה, אמרה בקולה
המחוספס, המתפנק, שהעביר זרמים בכל גופו. שער חום ארוך. עיניים
חומות. הייתי רזה מאד פעם אבל מאז הלידה אני ככה, באמצע. לא
שמנה ולא רזה. נשית קוראים לזה, אני חושבת. נעמה, הפסיק אותה
באמצע. מה? אני אוהב אותך. הייתה שתיקה מעברו השני של הקו. אני
אוהב אותך ואני מפחד. אני לא יודע מה לעשות עם כל הרגש הזה.
אין רגע שאני לא חושב עלייך. את מלווה אותי בעבודה, את נמצאת
איתי כשאני בבית, משחק עם הילדים. את איתי כשאני יוצא, את איתי
כשאני חוזר, את אפילו נכנסת איתי למיטה כשאני עם אשתי. אני
מרגיש שאני משתגע. אני רוצה לראות אותך.
הוא שמע אותה נושמת מעברו השני של הקו. נעמה? את עוד שם? חכה
שניה, אמרה לו, אני רוצה להשמיע לך משהו. רגע אחר כך השתפכו
הצלילים מתוך האפרכסת והציפו את נשמתו. איך ידעה? היה זה שיר
שידע לרגש אותו פעם. לפני המון שנים. כאילו לעולם אחר היה
שייך. והיא שלחה לו אותו. דווקא אותו מתוך מעמקי הזיכרון. "על
נשמות שלי אתה שולט, על דקויות שבי פורט", אמרה לו הלוליטה שלו
דרך קולו של זמר שלא הכיר, "אני צפור אומרת שירה ובלעדיך אין
בי מה..."
בכל פעם שאני שומעת את זה אני חושבת עליך. מכיר את השיר? בטח
מכיר. כמעט שכחתי שאני מכיר. והנה חידשת לי אותו כמו שאת יודעת
לחדש לי כל כך הרבה דברים בחיים שלי. בואי ניפגש!
היא סרבה לו. אני אוהבת אותך, אמרה. לא חושבת שאי פעם התחברתי
למישהו בצורה עמוקה ואמיתית כל כך. אבל אני נשואה. ואני אמא.
אני פשוט לא יכולה מתוק שלי, תבין...
והוא הבין. לא לחץ. נתן לה להתקדם בקצב שבחרה. היא הצחיקה
אותו. פרגנה לו, הבינה אותו. לפעמים היה נראה לו שהיא פשוט
קוראת את מחשבותיו. כאילו יודעת בדיוק איך מרגיש ומה צריך גבר
משועמם ועייף בן 40. מה אתה עושה עכשיו? שאלה אותו כמה ימים
מאוחר יותר. מדבר איתך, ענה לה תשובה מטופשת. בוא'נה, אתה
דביל, אמרה לו בנימה משועשעת. אני באמבטיה עכשיו. לקחתי לי יום
חופש. לבד בבית. בוא אלי קצת... מה בוא? איך? אבל אמרת... לא
ככה, התפנקה לו, רק תהיה איתי, על הקו. אני אוביל. גופו החל
לרעוד. כף ידו שאחזה באפרכסת הפכה מיוזעת וכף ידו השניה נשלחה
אל אזור חלציו. מין בטלפון... הוא קרא על זה. הוא ידע שזה
קיים. הוא לא ידע שזה ככה... מעולם לא היה נסער כל כך. הוא חש
אותה. ראה אותה. הרגיש את כולה נמצאת איתו, עוטפת אותו,
מתרוממת יחד איתו לגבהים שלא ידע. וצונחת מעולפת לצידו כשסיים.
אני אוהב אותך, צרח-לחש לה מתוך משרדו הנעול... אני אוהב אותך,
את שומעת? אני שומעת, אני שומעת, לחשה לו. כמה טוב אתה עושה
לי... לא מגיע לי כל זה... בחיי...
יצר הכיבוש, שלא ידע שיש בו, התעורר. הוא רצה אותה. הוא היה
צריך אותה והוא ידע שיעשה את כל מה שיוכל כדי שתהיה לו. מה
בדיוק יעשה בה לא ידע. מעולם לא בגד בסיגל ועד שפגש בנעמה
אפילו לא חשב על האפשרות הזו. עכשיו לא יכל לחשוב על שום
אפשרות אחרת. דבר לא היה ממשי בחייו האמיתיים. ואילו חייו
הוירטואלים התקיימו במלוא העוצמה. עוצמה שהכריעה אותו כליל.
לא, ככה זה לא יימשך, היא חייבת להיות שלו.
הוא הריץ שיחות איתה בראשו. מה יגיד לה, איך יבקש, איך יגרום
לה להסכים. היא כבר סרבה לו פעם אחת אבל זה היה מזמן. לפני
איזה חודש (רק חודש??? שאל את עצמו בפליאה. כאילו חיים שלמים
כבר העבירו יחד).
יפה שלי, הוא יגיד לה, מקסימה, מתוקה שלי, אני חייב לראות
אותך. אני לא יכול ככה יותר. אני לא חי. אני לא עובד. אני לא
ישן. לא יכול להתרכז בשום דבר שלא קשור בך. אני נטרף פה.
אל תסרבי לי, הוא יוסיף. את כל מה שרציתי ולא ידעתי אפילו. אני
מבין שאת מפחדת. גם אני. אני מת מפחד. אבל בואי נתגבר על זה
יחד. הרי אין כוח בעולם שינצח את האהבה.
שוב ושוב הפך והפך במונולוג שלו. שינה, הוסיף, קיצר, בלבל וחזר
אל הנוסח המקורי. הוא פשוט היה חייב לראות אותה. ומהר.
את כל השיחה איתה תכנן מראש. רק את תגובתה לא צפה.
היא החלה לבכות.
הוא נבהל כל כך שלא ידע מה יעשה ואיך יתקן. מה קרה לך, נשמה
שלי? שאל אותה, למה? אני מצטער. אני לא אזכיר את זה יותר. פשוט
חשבתי שתרצי. חשבתי שאת מרגישה כמוני.
זה לא זה, אמרה לו, בטח שאני רוצה. יותר מכל דבר אחר, זה מה
שאני רוצה. לא ידעתי אפילו שאני מסוגלת להרגיש ככה כלפי מישהו,
אתה הדבר הכי חשוב שיש לי בחיים המחורבנים האלה, אבל... כאן
עצרה לקנח את אפה ולנשום עמוק, לא הייתי כנה איתך עד הסוף. סלח
לי, אהובי, ושוב פרצה בבכי כזה שהייתה חייבת לנתק את השיחה.
עולמו של רונן חרב עליו. הוא הסתובב במשרדו כמו אריה בכלוב.
הוא לא הבין מה השתבש. היא פשוט לא יכולה ללכת לו עכשיו. הוא
יעשה הכל כדי להחזיר אותה. הכל.
כשהתקשרה שוב, ניכר בקולה שבכתה. אני חייבת להיות כנה איתך,
אמרה. גם אם לא תסלח לי ולא נדבר שוב לעולם. ואז סיפרה לו שהיא
נמצאת בחו"ל בכלל. אנחנו בשליחות מטעם העבודה של בעלי, אמרה.
אני מתגעגעת כל כך לארץ ואני כל כך רוצה לראות אותך אבל אין
שום דרך. הכל אבוד. רונן השתתק לרגע. בחו"ל? למה לא סיפרת? כל
כך הרבה דיברנו. איך זה שלא סיפרת לי?
פחדתי. אמרה לו. פחדתי שתלך לי. כל כך הרבה פעמים רציתי לספר
לך ולא סיפרתי. עד שכבר נהיה מאוחר מדי. אני מצטערת. אני לא
ידעתי שארגיש ככה. לא תכננתי... רונן שתק. כל חלומותיו,
תשוקותיו, רצונותיו, כל החיים החדשים שבנה, התנפצו לו והתפזרו
סביבו באלפי רסיסים. הוא היה חייב לחשוב לרגע, לנסות לארגן
מחשבה הגיונית אחת, אבל במקום זה שמע את עצמו אומר לה, אני
אבוא אלייך. אני אארגן לי חופשה מהעבודה. אני אגיד לסיגל שיש
לי כנס. תוך כדי שדיבר התבהרה לו תכניתו. כן. הוא יסע אליה.
למה לא? מול העבודה הוא יסתדר. הם לא בלחץ בתקופה הזו והוא
עדיין לא ניצל את ימי החופש שלו השנה. רק תני תאריך. אני מגיע.
אני נשבע לך. מת לנסוע כבר. היא נשמעה מבוהלת. שלא תעז, אמרה
לו. אני חיה פה בתוך קהילה רכלנית ויודעת כל. אני לא יכולה
להעלם פתאום. כל יציאה שלי מהבית, אני צריכה לתרץ. הילד איתי
כמו שאתה יודע, ואם אני משאירה אותו עם בייבי סיטר אני אצטרך
להסביר את עצמי לארנון. גם ככה הוא קנאי. אל תבוא, אתה שומע?
אתה תסבך לי את הכל. אנחנו נאלץ להפרד וזו מחשבה שאני אפילו לא
יכולה להתחיל להתמודד איתה. רונן פחד שתתחיל לבכות שוב...
טוב... טוב... די, מתוקה שלי. אני מצטער, פשוט כל כך רציתי
לראות אותך שלרגע איבדתי כיוון. אני מבין שאת לא רוצה אותי שם
לסבך לך את החיים, אבל למה לא תבואי לחופשת מולדת? הרי הגיוני
שתרצי לחזור לבקר, לא? כאן פרצה הלוליטה שלו בבכי מחודש. אני
לא יכולה, אהוב שלי. אין לנו כסף. אני רק אזכיר באוזני ארנון
את רעיון הנסיעה והוא יתחרפן לי. אנחנו פשוט לא יכולים להרשות
את זה לעצמנו כרגע...
תשמעי, אמר לה, אני לא רוצה, אני לא יכול, לוותר ככה. תני
לחשוב על זה לילה. אל תלכי לי. אני אמצא פתרון. אני מבטיח.
נדבר מחר. להתראות, מתוקה שלי. אל תבכי. יהיה בסדר. תתקשרי מחר
על הבוקר. אני משבע במשרד. הוא ניתק את השיחה והחל מיד בסידרה
של טלפונים בהולים. מעולם לא היה נחרץ כל כך בדעתו כמו עכשיו,
ואם היה עוצר רגע ובודק את עצמו, וודאי היה מתפלא על הרונן
היוזמתי החדש הזה שיצר. יש לי דרך, אמר לה כשהתקשרה למחרת. אני
רוצה שתקשיבי לי עד הסוף לפני שאת מחליטה. תלכי לבנק הקרוב
ותדאגי לפתוח דרכם חשבון. החשבון צריך להיות מהארץ. זה בסדר,
הם עושים דברים כאלה. זו לא בעיה. תשלחי לי למייל את מספר
החשבון ואני אכניס לך כסף לשם. מספיק לכרטיס הלוך חזור ושהיה
בארץ. תגידי כמה את צריכה. 6000 דולר יספיקו? את יודעת מה, אני
שולח 10,000. מחר על הבוקר. רק לכי לפתוח חשבון ויהיה בסדר.
היה שקט מעברו השני של הקו. את שם? את איתי? כן... ענתה לו. זה
רעיון לא טוב. עדיף לך שתשכח ממני. סתם צרה שאתה לא צריך. וחוץ
מזה, מה אני אגיד לו? מאיפה הגיע הכסף פתאום?
רונן חייך, כבר חשבתי על זה, תגידי לו שהמשפחה שלך אספה מגבית
להביא אותך הביתה. הוא ממילא לא יודע מה את עושה כשאת לבד כל
השעות האלה. תאמיני לי, הוא לא נורמלי, אם היית שלי, לא הייתי
משאיר אותך רגע. לא מצליח להבין אותו. איך הוא לא רואה מה יש
לו בין הידיים?
תלכי לבנק ותתקשרי אלי. רק תבואי ואני נשבע לך שיהיה בסדר.
תבואי... אני צריך אותך לידי. רונן הקשיב ללבו ההולם. למה היא
שותקת? רק שלא תסרב לו. לא עכשיו אחרי שתכנן את הכל כל כך
בקפידה. שום קצה לא השאיר. הכל מוכן. רק שתסכים.
מאיפה תיקח סכום כזה? שאלה לבסוף. מה את דואגת? לא הייתי מציע
אם לא היה לי. בבקשה תעשי את זה. בשבילי תעשי את זה. תחשבי על
זה לפחות, טוב? טוב... אמרה. אני אחשוב על זה, יא מטורף אחד.
בטח שאני אחשוב על זה. אני לא אחשוב על שום דבר אחר חוץ מזה
ואני אתקשר אליך מחר על הבוקר.
ככה אני אוהב אותך. מחכה לך למחר. ביי...
באותו ערב, כבר קיבל רונן באי מייל שלו את מספר החשבון החדש
שפתחה.
שלושה ימים אחר כך כבר היה תאריך. רק עוד שבוע עליו לחכות.
שבוע אחד ויראה אותה. בשר ודם. הלוליטה שלו. הוא היה נרגש כל
כך שבקושי הצליח להסתיר את מצב רוחו מאשתו.
למרות שהיא, גם אם חשה במשהו, לא הראתה דבר. מוזר, חשב לעצמו
כשהביט בה עסוקה בענייניה, כל החיים שלי עומדים להשתנות והיא
כמנהגה נוהגת... כאילו כלום...
ביום שני בבוקר חיכה לה בשדה התעופה. היא לא רצתה שיבוא לקחת
אותה אבל לא היה שום סיכוי שבעולם שיחמיץ את הרגע. את תזהי
אותי, אמר. אני אהיה זה עם הפרצוף המאוהב והעניבה הצהובה. היא
צחקה את צחוקה העמוק והצרוד, שכל כך אהב, ואמרה שהייתה מזהה
אותו בכל מקרה. לבה כבר היה מכוון אותה אליו. היא הייתה אמורה
לנחות בעשר אבל הוא חיכה שם כבר משמונה וחצי. ממילא לא היה
מסוגל לעבוד. הוא קנה זר פרחים גדול ושוטט אנה ואנה בשדה
התעופה. נראה רגיל ומרגיש כמו חתן בר מצווה חשב לעצמו כשחלף
בפעם האלף על פני המראה שליד אולם השבים. הוא התנפח מגאווה
לנוכח המעשה האמיץ שהוא עושה. מגיע לו, לבעלה, חשב. רק על זה
שהוא מזניח אותה ככה. מגיע לו שתלך ממנו ותבוא אלי. מי יודע,
אולי יהיו עוד ביקורים. אולי תחליט להשאר? אולי יחליט להשאר
איתה? המחשבה הזו טלטלה את כולו. אני לא נורמלי, חשב. כמה נעים
להיות קצת לא נורמלי לשם שינוי...
כשקראו את שמו במערכת הכריזה בפעם הראשונה, חשב שזה נדמה לו.
אבל כשקראו לו שוב, נפנה והחל לחפש את דלפק 17. כשהגיע, נתנה
לו פקידה יפת מראה מעטפה לבנה. רונן כץ היה כתוב עליה. הוא הפך
אותה שוב ושוב אבל לא הצליח למצוא רמז לשולח או לתוכן המעטפה.
בידיים רועדות פתח אותה.
רונן היקר, כתבה לו הלוליטה שלו, אתה איש מקסים והלוואי שהייתי
יכול לתת לך את כל מה שאתה מבקש וראוי לקבל. אני מצטער שדווקא
עליך נפל הגורל להיות זה שיקרא את המכתב הזה. אני חושב, שאם
הייתי בחורה, לא הייתי יכול לעמוד בפניך. אני ערן. בן 35 ואני
חי וגר פה בארץ. אל תנסה אפילו למצוא אותי מפני שמעולם לא נתתי
לך ולו פרט מזהה מדויק אחד. אפילו את המעטפה שאתה מחזיק נתתי
לאיזה אלמוני שעבר כאן במקרה. פשוט הייתי חייב להעביר לך את
מכתב ההתנצלות הזה. למרות הסכנה שבדבר. נקלעתי לקשיים כלכליים
קשים ואתה חילצת אותי מהבוץ. גם אם לא תסלח לי לעולם, תוכל
לפחות להתנחם בעובדה שעזרת למישהו שבאמת היה צריך. תדע לך,
האהבה, גם אם אינה ממומשת, היא מתנה גדולה. ואתה איש שיודע
לאהוב. תשתמש בזה. אל תרים ידיים מהצ'טים, אני בטוח שעוד תמצא
לך לוליטה אמיתית. אני מצטער על הכל ומודה לך מעומק לבי.
להתראות, ערן.
רונן קיפל את המכתב בקפידה והכניס אותו בתנועות מתונות חזרה
לתוך המעטפה הלבנה. רגע אחר כך התקבלה קריאה דחופה במוקד
הרפואי של השדה. איש כבן 40 התמוטט על יד דלפק 17. נא להגיע
בדחיפות.