שעות הבוקר, בניגוד ליתר שעות היממה הן שעות קצרות מאד. נדמה
לה לפעמים שכל שעה עגולה כזו מכילה לא יותר מ30 דקות וקשה לה
להיפטר מהמחשבה שהיא מרומה. עובדה... היא רק מוציאה את הילדים
לגנים ומיד הם חוזרים הביתה...

8 בבוקר. מעיפה מבט עייף מסביב לבית. מרשה לעצמה כוס קפה נטול
מעש אחד. בחוץ היא שותה אותו. ישובה על כסא הגן שלה מביטה בסלע
הגדול שבגינה. כבר שנים שהיא מבקשת מבעלה שימצא דרך לעקור
ולהזיז את הסלע הזה. כבר שנים שהוא מבטיח לה שיארגן איזה
טרקטור לטובת העניין וכבר שנים שזה לא קורה. בכוס הגדולה היא
שותה... זה לא עוזר... הזמן טס והקפה נגמר עוד לפני שהספיקה
ליהנות מהשקט. היא מושכת את עצמה לעמידה וניגשת לסלע. היא
כובשת חשק לבעוט בו, יודעת שהדבר רק ירים עננים חדשים של אבקה
לבנה. היא נזהרת שלא לגעת בו. ונכנסת הביתה. לוקח רגע של
הסתגלות עד שהיא מבחינה בבלאגן סביבה. היא מתחילה לאסוף חלקי
בגדים מכל רחבי הבית. ממיינת אותם בין הכביסה לארון, מפעילה
מכונה מלאה ומורידה מהחבל את המכונה של אתמול. הסל מתמלא והיא
לוקחת אותו לחדר הילדים. עם הזמן למדה לקפל דווקא שם כדי שתוכל
להכניס את הנקיים ישירות לארון. ממילא רוב הכביסה שלהם. ידיה
המחוספסות נתפסות מידי פעם על הבדים. היא חייבת לזכור למרוח
אותן כשתסיים. היא מסיימת. מביאה את מטאטא השטיחים מהמרפסת.
מורידה כמויות מפליאות של לכלוך לבן מהשטיח ועוברת לזה שבסלון.
היא מגלגלת את השטיחים ומרימה אותם מעל המיטות מתנשפת מהמאמץ.
מיישרת את גבה הכואב, היא נפנית לסדר את החדרים. מתחת לאחת
המיטות, היא מוצאת בובה קרועת עיניים שכובה בתנוחה לא טבעית,
חיוך מפלסטיק מקובע על פניה היפות. לרגע היא מתעצבת על המראה
הזה... ואחר כך, כורעת ומרימה אותה, מיישרת בעדינות את רגליה
ומניחה אותה על המדף. אחרי הבובה כבר אין עצירות. היא אוספת את
כל יתר הבובות, המכוניות, קרעי הדפים, הטושים, התיקים, הספרים,
מתרוצצת בין החדרים ומפזרת את תכולת ידיה המלאות. כל דבר
למקומו.  משסיימה היא נעצרת רגע ומחפשת תחנה טובה ברדיו. רשת
ג`. היא מעדיפה מוסיקה ישראלית בזמן האחרון. זה עושה לה קצת
עצוב וקצת שמח. בעיקר זה מסיח את דעתה. היא נפנית להרים את
הכיסאות במטבח. מניחה אותם הפוכים על השולחן שניקתה משאריות
ארוחת הבוקר. שורה שחורה וחמורת סבר של נמלים עוברת תחת הדלת
ואל תוך  המטבח שלה. בהנאה משונה היא מטאטאה את כל השורה החוצה
מביטה ביצורים המבוהלים הנפוצים לכל עבר ומרססת את פתח הכניסה.
היא נפנית אל הכיור העמוס. פותחת את הברז ונותנת למים להטביע
את הכלים. בתנועות אוטומטיות היא מסבנת את הכלים הרטובים לערמה
אחת, קודם הכוסות. אחר  כך, בזמן שהסבון מחליק בנחת מדפנותיהן
לתחתיתן מגיע תורן של הצלחות. את הסכו"ם היא משאירה לסוף. היא
שונאת את החלק של הסכו"ם. כפות רגליה משאירות חורים קטנים באבק
הלבן המכסה את הרצפה. היא נפנית למלאכת ניגוב האבק. טובלת
מטלית במים חמים ומתקדמת מחדר לחדר, מנגבת את אדני החלונות,
שולי המיטות, השולחנות, הכיסאות, המראה במסדרון... מתי שמנה כל
כך? היא מפנה גבה למראה ובודקת את אחוריה. מחר היא תרשם לחדר
כושר היא מבטיחה לעצמה. כמו שהבטיחה אתמול, כמו שתבטיח מחר.
האבק הזה מתיש אותה. כל יום מחדש מעמעם את הבית. סלע הגיר
הגדול נלחם בה מבחוץ והיא מחזירה מלחמה מבפנים. כל יום מחדש
היא משעשעת את עצמה במחשבה שאם יפלוט מספיק אבק, אם יקלף כל
פעם רק שכבה אחת נוספת מפניו המכוערים הרי שבסופו של דבר חובה
עליו שיקטן ויגמר לא? בעצבנות היא מעבירה את הסמרטוט על השולחן
בסלון. שם המצב הכי גרוע. לפעמים נדמה לה, שברגע שהיא מסיימת
תנועת ניגוב ארוכה אחת מיד מתיישבת שכבת אבק חדשה על המשטח
הנקי. זו המלחמה שלה. והיא נלחמת אותה בחירוף נפש. אם תפסיק,
יטבע כל הבית בחלקיקי סלע לבנים. העצבנות הופכת לחמת זעם והיא
שופכת על השולחן את שאריות המים שבדלי. שיהיה נקי פעם אחת! היא
מגבירה את המוסיקה כדי שתוכל לשמוע אותה מכל החדרים. פותחת את
החלונות, נפנית לאוורר את השמיכות, תולשת את המצעים מהמיטות
ומוסיפה אותם לערמת הכביסה שכבר הספיקה להצמיח. המכונה סיימה
את עבודתה והיא נפנית לטפל בה. מחזיקה בפיה את האטבים, היא
תולה בגד אחר בגד על החבלים. פעם חשבה שזה רומנטי להעמיד את
קרוסלת הכביסה בחזית הבית. בתקופה הזו עוד לא הבינה את עצמת
הסלע המתכלה ואת חיבתו לבגדים הנקיים... בחמת טרוף, עקרה את
הקרוסלה ממקומה באחד הימים ובכוח שהעניק לה הכעס הצליחה למקם
אותה מחדש מעברו השני של הבית. בעלה שפעם אולי, היה מחייך
בחיבה ומגדיר מעשה כזה כשיגעון מושך, משך בכתפיו. "את לגמרי
מטורפת את. עוד יאשפזו אותך יום אחד".

הסל מתרוקן בפתאומיות. היא מאביסה את המכונה מחדש ומתחילה
לטאטא את הבית. ערמות הלכלוך פשוט לא הגיוניות. היא עוברת חדר
אחרי חדר מערימה ערמות קטנות, אפורות - לבנות, בפתח כל אחד מהם
ואחר כך אוספת את כולן לתוך היעה שלה. נו מה... זו היא שרצתה
בית קרקע. ועל זה משלמים. גינה היא רצתה... כבר כשראו את הבית
לראשונה, היווה הסלע הזה נקודת תורפה. אז עוד היו צעירים והיא
באמת האמינה ששום דבר לא יעמוד בדרכם. גם לא סלע גדול. אז עוד
האמינה בהבטחות שבעלה העניק לה. היא נושאת בזהירות את כל כבודת
היעה לתוך הפח שבמטבח. היא מתלבטת רגע אם לרוקן  את הפחים
עכשיו או לחכות עד שתסיים את חדר האמבטיה. היא שונאת את החלק
הזה. הריח של האקונומיקה חונק אותה. היא שופכת את החומצה על
השירותים, האמבטיה והכיור. הריח מעלה דמעות בעיניה וצריבה
בגרונה. היא נפנית בכל זאת לטפל בפחים. אוספת את שקית הזבל
הגדולה מהמטבח ואת הקטנה מהשירותים. קושרת את אזני הניילונים
ויוצאת לזרוק אותם בפח שבחוץ. יש לה סיפוק בהוצאת הזבל מהבית.
טוב, אולי לא ממש סיפוק אבל איזו חצי שנייה כזו של נחת כשהמכסה
הירוק נסגר ובולע אל קירבו את כל הלכלוך של יום האתמול. היא
מנגבת את הזיעה הדביקה ממצחה וחוזרת לחדר האמבטיה. שותפת את
החומצה ששפכה בנדיבות רגע קודם. אחרי החומצה כבר אין הרבה מה
לנקות. כל הסניטריה הלבנה קורצת אליה בניקיונה המבהיק. בתחושת
חולשה היא סוגרת את דלת חדר האמבטיה וחוזרת למטבח. אחר כך,
בהחלטה של רגע, היא מוציאה שוב את הכלור ממקומו שמתחת לכיור,
יוצאת החוצה בצעדים בהולים ושופכת את כל תכולת הבקבוק על הסלע.
רעש התסיסה ממלא את האוויר. היא קופצת לאחור כשפוגע הריח באפה
ואחר כך מתקדמת בזהירות לראות מה עוללה לו. גומה קטנה ומבעבעת
במרכזו. זהו. חייבת לשתות איזה כוס מים. שפתיה יבשות. היא
נכנסת ומוזגת לעצמה. שותה בעמידה, בלגימות גדולות, נבהלת מהקצב
המטורף שצברו מחוגי שעון המטבח שלה. היא ממלאה דלי במים חמים,
מוסיפה להם את נוזל השטיפה ומתחילה. חדר אחרי חדר היא  עוברת.
המים שבדלי מתלכלכים מהר והיא נאלצת להחליף אותם שלוש פעמים
לפני שהיא נפנית לשטיפת הסלון.  

היא הודפת בכוח את הספות, מרחיקה אותם מהקיר. מגלה את הסנדל של
הקטנה. ליבה נחמץ פתאום על הילדה שנאלצה ללכת בחום הזה בנעליים
סגורות. היא מרימה את הסנדל ואחריו, אם כבר התכופפה, היא
ממשיכה ואוספת חלקי פאזל, שני כרטיסי לוחמים ואת הכדור שחיפשו
אתמול בצהריים, את כל אלה היא מניחה בצד. אחר כך תחלק אותם
לחדרים. עכשיו הרצפה רטובה עדיין. בתנועות ארוכות, מובסות, היא
מסיימת את הסלון. אין בסלון פתח ניקוז והיא אוספת את השלולית
שיצרה בעזרת הסמרטוט. סוחטת אותו שוב ושוב לתוך הדלי. היא
מתעלמת מהסחרחורת התוקפת אותה ועוברת עם סמרטוט לח על כל
המקומות בהם דרכה. עכשיו היא יכולה לנוח קצת. היא מוציאה בקבוק
מים מהמקרר, יושבת רגע, נבהלת לגלות שרק חצי שעה נשארה לה. היא
מסיימת בזריזות את השתייה ופונה להכין ארוחת צהריים לילדים
שתכף תצטרך לצאת לאסוף. פתיתים ונקניקיות היא תכין להם היום.
לא שזו ארוחה בריאה במיוחד אבל זה מה שהם אוהבים. אין לה עצבים
להתווכח איתם על זה. הכל מוכן. היא בודקת את עצמה במראה. היא
נראית כמו שהיא מרגישה - מובסת ומוזנחת. בזריזות היא מחליפה
בגדים, אוספת את שערה ושוטפת את פניה. המצב לא השתפר בהרבה היא
מציינת לעצמה במרירות ויוצאת להביא אותם.

הם רצים לפניה, מקדימים אותה, "היי, לא לשכוח לחלוץ את..."
מאוחר מידי... רגליהם הקטנות משאירות טביעות נעליים לבנות סביב
דלת הכניסה. היא עייפה כל כך שהיא שוקלת בכי לרגע.

כל כך מלאי חוויות הם חוזרים. כל אחד מהם רוצה את תשומת ליבה
המלאה. כל אחד מהם מבקש לספר לה בדיוק מה עשה היום ולהראות לה
איזה דברים מופלאים הביא היום מהגן. זה בנה אוניה, זו יצרה
משקפת, זה הרכיב מצודה וזו הכינה לה ציור. היא מביטה בכל
האוצרות ורואה גזרי עיתונים, גלילי נייר טואלט, פקקי פלסטיק
בצבעים שונים ואלפי חלקיקים קטנים ונוצצים מודבקים ברפיון
ומאיימים להינתק ממשטחי קופסאות קורנפלקס ריקות. הם מתיישבים
לאכול. כשנוחתת צלחת הפתיתים הראשונה על הרצפה, היא לא אומרת
דבר. הם ילדים הם ילדים וסלע הוא סלע. מחר תשטוף שוב...