- - - חלק קטן ממחזה שכתבתי - - -

במה ותפאורה
הבמה מחולקת לשני חלקים:
בצד שמאל של הבמה, המראה הוא מראה של אוטובוס.
ספסלים, תפאורה של חלונות האוטובוס וכו'.
בצד ימין של הבמה, המראה הוא מראה של בית קברות.
מצבה, קבר, ליד עץ ירוק ושתיל פרחים צבעוני.

מערכה ראשונה

אדם אחד:
(יושב על הספסל של האוטובוס ולפתע קם)
הייתי רוצה לחוות פיגוע! (מכריז בגאווה כשחזהו מורם)
הייתי רוצה לחוות פיגוע! (מגביר את קולו במעט)

מסקרנת אותי ההרגשה הזאת...
מה חווים?
מה מרגישים?
זה בכלל כואב?

אם אני אמות, תבכו?
ומי אמר שתבכו מהלב?
מי אמר שלא תבכו כי כולם בוכים?
מי אמר שזה שבכה ראשון, לא בכה כדי להראות רגיש?
למה, פתאום, כולם נהיים רגישים?

איך זה פתאום החברה שלי לשעבר נזכרת בי?
הרי שרציתי לדבר איתה לפני שבועיים, לאחר מאמצים של שנה, היא
שוב אמרה לי שהיא אינה מעוניינת לדבר איתי ושאני אדם מסריח.
איך זה שפתאום האימא שלי והאבא שלי יודעים לבכות?
ואיך זה שפתאום כולם מרגישים צורך לבוא ולכבד את המעמד האחרון
שלי?
האנשים שהכי לא הכירו אותי, אלו שהכי שנאו אותי,
הם חושבים שבגלל זה שהם באים לעמוד לי על הקבר, לדרוך עלי
כשאני מת, אולי הגורל יסלח להם על המעשים שהם עשו בעבר?

הכי מעצבן אותי זה שהאדם שהיה הכי קרוב אלי,
האדם שאני הכי אוהב,
האדם הכי רגיש בעולם,
זה שבוכה מזה שהוא שמע על זה שגנבו לשכן את החתולה,
מסתכל על הקבר שלי,
בוהה,
לא בוכה,
לא מזיל אפילו דמעה אחת,
אפילו דמעה אחת לא מזיל בשבילי,
פנים אטומות,
לא מדבר,
לא מוציא את הרגשות שלו,
לא מספר מכואב לו,
לא מספר לי מה כואב לו.

תסבירו לי!
איך זה?
אה, איך זה ?

רגע,
אני בכלל לא מת....

איך בכלל אני רוצה לחוות פיגוע?
מי אמר שאני בכלל אמות בפיגוע?
אם אפצע ואחלים? הרי לא מתתי...
מאיפה בא הרצון הזה: לחוות, להרגיש...

ואם אני על באמת אמות,
מה זה משנה אם תבכו או לא?
מה זה משנה מי יבוא?
מה זה משנה לעזאזל אם האדם שהכי קרוב אלי לא יבכה?
הרי אני מת!
לא רואה... לא שומע... לא נושם ולא חי -
מת! פשוט מת!

(רעש של פיצוץ & חושך מוחלט יורד בבת-אחת על הבמה)

אדם שני: (יושבת באמצע הבמה בלבוש שחור ובלויי)
נו, עכשיו אתה שמח?
תגיד, עכשיו אתה שמח?
לעזאזל איתך!
אתה אף פעם לא עונה לי!

אני מתגעגעת!
אין לילה שאני לא מפסיקה לבכות,
הדמעות לא רוצות להיגמר,
הכאב אינו רוצה ללכת,
אני לא רוצה ללכת,
אני רוצה להיות לידך,
קרובה אלייך,
לבכות לך... אבל לא עלייך,

אתה מתגעגע?
אז למה אתה לא עונה, אם אתה כ"כ מתגעגע?
לא האמנתי שככה תלך!
תעזוב! תברח!
אפילו בלי להגיד שלום?!
שלום!!!

תדע, אני מחכה שתחזור.
אני כותבת לך כל יום, כל היום, מכתבים...
מהתקווה שתחזור ותקרא אותם כבר,
אבל אתה... אתה לא...
אתה לא תקרא אותם!
אתה מת! לא חי!
אתה לא פה! ברחת...
הוברחת...

אני אוהבת.
אוהבת, ולא מפסיקה לאהוב,
תבטיח לי שתחזור...
תבטיח...

(אור יורד לאט
כוכבים - כדור מראות, מאיר את במה)

הקולות: (קול אלקטרוני - מוקלט)
ניסינו,
ניסינו הכל,
נשבעים!
הוא לא רצה...
הם לא רצו....
עוד תרופות,
עוד משככי כאבים מוזרקים לתוך הורידים,
מתערבבים עם הדם,
והנה - יותר שליו,
יותר רגוע,
שקט.

אבל בפנים מתרחשת סערה,
זה כמו רעידת אדמה.
רק שההשפעה של הסם תחלוף...
שוב, שוב הכל יחזור לקדמותו.
הכאבים, החלומות, הסיוטים,
ההבזקים, ההזיות, הזיכרונות, הדמויות,
התמונות הנוראות.
פס לבן אחד יישאר על כל האדום.
פס לבן אחד.
פס דק וצורם.
תגידו לאמא שלא תנקה לנו את המצבה בכל יום שלישי.
אין טעם, זה מיותר.
רק שלא תפסיק לדבר איתנו בלילה.
אנחנו שומעים הכל.

(חושך מוחלט. האור עדין עולה:
אמא יושבת ליד הקבר.
"אדם ראשון" על ספסל האוטובוס בלבוש של מלאך.
כל פעם שמישהו מדבר, האור אצלו יותר חזק)

אמא: בן יקר שלי,
אני לא חדלה להתגעגע.
אחותך קצת גדלה, היא מתחילה לשאול שאלות
אני לא יודעת מה לומר לה.
תגיד לי, מה לומר לה?

אדם ראשון: אמא יקרה שלי,
תגידי לה את האמת.
ספרי לה הכל.
ספרי לאחותי היחידה הכל.

אמא: תאמר לי כיצד?
כיצד אוכל לספר לילדה בת חמש דבר כזה?
איך היא תרגיש?
ואם זה ילך איתה הלאה?
איך היא תושפע?

אדם ראשון: איך היא תושפע?!
מפתיע אותי כל פעם מחדש...
אנשים צריכים להיות מושפעים ממה שמתרחש,
במקום זה הם מדחיקים,
כאילו שוכחים...

אמא: אבל בן יקר,
איך נשרוד? צריך להמשיך הלאה...

אדם ראשון: אמא...

אמא: ושלא תחשוב שאני מתעלמת ממה שקרה.
אני אוהבת, אבל לא נוכל תמיד לכאוב.

אדם ראשון: לא ביקשתי שתכאבו.
בקשתי שתאהבו. שתחיו.
אבל שתדעו. שלא תהיו עיוורים.
ראו את זה כהיסטוריה.
היסטוריה שקרובה אליכם,
קרובה ללבכם!

אמא: אתה קרוב ללבנו...

אדם ראשון: את זה אני יודע...

אמא: ותמיד תהיה קרוב!
מרוב שאתה קרוב אבא לא מדבר,
תמיד נזכר כשהיית ילד...

אדם ראשון: (קם לקדמת הבמה)
אבא?!
אני מתגעגע לאבא...
למה הוא אף פעם לא מדבר איתי,
רק את תמיד מדברת איתי...
הוא שכח אותי?

אמא: איך הוא יכול לשכוח?!
אין לו דמעות, אין לו קול,
אין לו אותך!

אדם ראשון: אמא, די לבכות,
זה לא יועיל, זה לא מועיל.
אני יודע שאתם אוהבים.
גם אני אוהב.

אמא: בן מתוק שלי...

(אור יורד.
כוכבים - כדור מראות,
קול אלקטרוני אומר ב"לופ" - loop את המילים: "מתוק שלי" עד
שהקול נחלש)

מערכה שנייה

(ילד ראשון הולך מאחורי הקבר כמתחבא)

ילד ראשון: מי שעומד מאחורי או מלפני
מצדדי ומעלי ומתחתי הוא העומד.
(מחפש)
איפה אתה...?
אני יודע שאתה כאן,
אולי אתה... פה?
או אולי... פה...?
נו איפה אתה?
אני מזכיר בלי לצאת מחוץ לגדר...
אולי אתה פה?
נו איפה אתה?!
זה לא מצחיק!
תצא! איפה אתה?!
נו, תצא, אני מממ מפחד!
נו תצא!
(ילד ראשון בפריז)

הקולות: (קול אלקטרוני - מוקלט)
פחד.
תחושה פיזיולוגית ורגשית לא נעימה,
הקיים בבני אדם ובבעלי חיים.
הפחד נגרם כתוצאה מחשיפה לגירוי חיצוני מאיים.
ככל שהגירוי הוא יותר בלתי צפוי -
כך תחושת הפחד חזקה יותר.
תחושת הפחד חזקה יותר.
תחושת הפחד חזקה יותר.
הפחד -
חזקה יותר.
חזקה יותר.

ילד שני: (עומד קפוא, מהופנט)
בוא לפה!
תראה מה מצאתי!
מה זה ?

ילד ראשון: אולי זה חייל?

ילד שני: אולי.
את רוצה נבדוק?

ילד ראשון: אמממ
אתה בטוח שזה כדאי?
אתה בטוח שזה לא מסוכן?

ילד שני: אל תדאג!
יש לי את הרובה מים בתיק...
נשפריץ עליו ונברח!

ילד ראשון: ונהיה בשקט...
אבל על באמת בשקט..

ילד שני: אל תדאג!
אני חזק ראיתי סרט ששם הולכים מכות
אני חזק!
יאללה בוא.

(שוכבים על הרצפה צופים במתרחש.
על סלע, בקצה השני של הבמה, חייל יושב, מחבק בובה)

חייל: (רגוע -
החייל מלטף את הבובה)
אינני בוכה אף פעם,
אינני תינוק בכיין,
אך למה זה אמא למה יורדות הדמעות מעצמן

(בהתקף -)
לא ! תעזבו אותו! בני זונות!
תביא ת'נשק! תביא ת'נשק!
אני פוצץ לו ת'תחת, המניאק הזה!

(נרגע.
רגוע - )

אני לא רוקד, אני לא רוקד, שעצוב לי.
אני לא רוקד, אני לא רוקד, שעצוב לי.
אני לא, אני לא, אני לא, כשעצוב.

(בהתקף - )
מה הבעיה שלך?
בוא נברח ליום-יומיים...
מי כבר יעבור דרך המחסום?
מקסימום נקשור אותו ונגרור אותו...

תראה אותו! תראה אותו!
בן זונה!
רוץ!

רגע הנשק ! הנשק!
הנשק! הנשק...
הנשק...
הנשק...
הנשק...

(נרגע.
רגוע - )

ילד שני: ואוו

ילד ראשון: כדאי להגיד את זה לאמא?
בוא נגיד את זה לאמא

ילד שני: ששש...
שהוא לא ישמע אותנו.

ילד ראשון: בוא נגיד לאמא
אני מפחד

ילד שני: ששש
מה אתה תינוק?

חייל: אלוהים תסלח לי
אני לא...
זה לא אני...

(בהתקף -)
זה לא אני!
זה לא אני!
נשבע לכם זה לא אני!
זה לא אני!!!
לא ירינו בו!
דייי! עזוב אותי
לא ירינו בו!
זה לא אנחנו!
זה לא אני!
(בצעקה) דייייייייייייייייייייייי!

(חושך)


21.06.2005