עוד לגימה. ועוד אחת.
יושבת לה בכיסא השמאלי ביותר, בעוד ראשה מונח על השמשה ורגליה
שלובות. זו מונחת על זו.
לוגמת. רק עוד לגימה אחת. כדי שהטעם יישאר בפה.
רק עוד אחת. רק לגימה אחת ויחידה, זו שהיא תמיד רצתה ללגום. של
הטעם שלו, של הרוך שלו, של האהבה שלו.
הלגימה שלה היא לא תזכה לעולם.
וראשה עודו מונח על השמשה השמאלית. ועיניה נעצמות.
בין שתי כפות ידיה מונחת הכוס. אותה הכוס שלפני רגעים מספר
היתה חמה. חמה מתשוקה, מאהבה.
והוא בא, ומניח את ידיו על צווארה. מקיף את צווארה מכל כיון
אפשרי, ולוחץ.
והיא רוצה לדבר, לומר לו שקשה לה. אבל היא איננה יכולה. הוא
לוחץ חזק מדי.
והיא מנסה. מנסה "לחטוף" רק עוד נשימה אחת.
רק רוצה לומר לו שהיא מתגעגעת, שהיא רוצה לשוב למצב שבו נמצאו
פעם, שהיא מצטערת על הכל.
אבל היא לא יכולה. הוא מתאמץ ללחוץ יותר ויותר.
והיא פוקחת עיניה, מרימה את ראשה הנטוי, המונח על השמשה
השמאלית, מסובבת מבטה ומבינה כי היא חנוקה בלעדיו. כי בלעדיו
אין לה אויר.
מרימה את הרגל השמאלית מזו הימנית, מתרוממת, מסדרת את קצה
חולצה, מתבוננת על נעליה. רק לוודא שהכל בסדר.
אוחזת בידית הכוס בידה הימנית. מסתכלת על הכיור, ומדמיינת
לעצמה באיזה צורה היא תשפוך את הנס.
עם התקרבה לכיור, שוב עולה בראשה אותה התמונה שבה הוא חונק
אותה. והיא זורקת בחזקה את הכוס לכיור.
הוא נהיה צבעוני.
פתיתי אורז שנותרו מהארוחה האחרונה, עלי חסה שאינם טריים. הם
אפילו לא ירוקים. גרגרי קפה שחור שהכינה בתקווה שיעוררו אותה.
ושברים של כוס מפורצלן. ודם. המון דם.
וכל ידה הימנית מדממת.
והיא עומדת שם, חסרת אונים. מחכה לו.
והוא בא וחונק אותה.