שמיים חוטאים חרפו עליי
ובחפץ אחרון הלכתי לנשיקה אחרונה
מתוך ידיעה בוגרת, בלב דואב,
שצמרמורת הפחד מן הפרידה - תמה.
יודע טוב מאוד מי היית, מה היית
וטוב עוד יותר יודע מי את ומה את כיום,
יודע כי שמיים תכולים שהיו יוצאים במחולות
ומלטפים אותנו בצחוק - המטירו היום דמעות.
אמצע יולי ואנו על החוף,
בחוץ גשם זלעפות - כמו בלבבות,
לרגע עוד נדמה כי יוולד לפתע האור
אך שליח מטעם האופל בא ושלח ידיים ארוכות.
מרגע נגיעתו זעקו דמייך,
ראיתי יגונך בהתעמק הפצע,
בכיתי מתוך עינייך
אך לא הבטתי לאחור.
תלמי חיינו יהפכו לזיכרונות
זרועים שושני סתיו ופרחי קרח
אשר לפעמים עטפם הגיל וחום שמש מציצה
אך לא היה בהם די אל מול הבכי והאכזבה.
06/07/05 © |
