גדום ושותת קלישאות
אני משתרך על אבנים ירושלמיות ואפילו לא הספקנו
מילים,
ואין בהם טעם ושנינו תתרנים גם כך.
בישלתי לך הבטחות בסיר לחץ שאיים להתפוצץ
למן מנחת עין ממוקדת שפגשה בעין ממודרת
ויצאו יחדיו למסע הרפתקאות, סופו כצפוי במפלי התוכחה.

למה את בוכה?

דמעותיו של אוגוסט אומרות עלינו קדיש
ויחד השתוממנו כיצד זה שהשמש בוכה
והרוח דווקא שותקת.
אין אנחנו יותר, וחיץ בין את להוא שאמרו עליו אני,
ועצמי צועק לך ממחבואו זה לא הם זה...
ואינך.
שובל אשליות שנישא אחרייך בדבקות,
מדמה עצמו להינומה וידי אינה משגת -
קול שבור סכר קטע זרימת מסומאים
ופרץ בך מבוכים ודרקונים שלא הכרתי, ו
שינייך רוקדות עם חניכייך,
הריסים מענטזים ואת מטפטפת מכורח הרגל ש
ט(ת)בעתי בך.

למה את בוכה?

חדלתי להשתקף בחלונותייך,
רבבים חדלו מירוקם לנוכח דמותי והנני רקק לרגלייך,
אפרי נישא ברוח השרבית
וטיפות זולגות בקצב שקבעת מבלי שיכולתי לתמרן הגה.
הלכת,
חדלת להכיל וכילית פיסות חרוכות, ו
האש שליבית מאנה להתלקח בשנית עבורי, את עמדת איתנה
ועץ הדעת גירש אותנו בעצמו הפעם כי לא החכמנו מפעם שעברה.

למה את בוכה?

הרי דיברת על כבוד,
כמו בסרטים האמריקאים שראיתי
לפני שעצמתי חיבוקים כרוכים באשמה
ועטפתי עצמי בתכריכי התמכרותי,
בך.
גרגירי חול התהוו בצד הלא נכון ואזלנו יחדיו לאחד - אחד ו
דרכנו החדשה אינה מרוצפת בזהובים,
כתף תדרוש משענת וחתחתים יבדו תמיכתם.
אך!
מהלומות הגורל אינן דורשות מניין לשם השלמה
וצפונות עתידי אינן תלויות כחמסן בלב כרך,
ושנינו,
מושג אשר אבדו עליו קלחים ושדות ירוקים. לא נרבוץ בהם, ו
למרגלותינו סלסלת פיקניק שלא תזכה למגע
קצוות שלמותך המתהווה באצבע עגונת עוגן מיתולוגי.

למה את לא בוכה?

הרי המטרתי בשדותייך הרהורי זלעפות והחרבתי יבולייך,
חדרתי לתוכך וחמסתי בלא רחם פנים איבריך ועודך
מחייכת מתנוך לתנוך ו
המוגלה שביניהם נגלתה רק לעין מיומנת בהיפוקריטיות.

באותו המקום ובשעה דומה
עם הבדלים מינוריים בזמן ובמיקום זלגו אותן דמעות,
אך הפעם שואל,

למה רק אני בוכה?