היא שוב חוזרת להכרה.

עיניה מתרחבות בפחד למראה החדר המוכר.

עקצוצי הספה המחוספסת תחתיה מזכירות לה שלא עבר זמן רב מאז
נשכבה שם. היא מרגישה את ידיו מושכות בכוח את גופה כלפי מטה
ואת מכנסיה נתלשות ממנה בברוטאליות. היא מתכווצת תחת הפראות
שצורחת ממנו.
לשבריר של שניה מוסט מבטה אל חולצתה שמונחת שקטה על הכיסא
הישן. שרוולי החולצה המקופלים בקפידה מוגזמת מבהירים לה שזו
הוסרה מעליה באיטיות. הדרך בה הניח אותה שם נוסכת בה שקט מוכר.
היא יודעת כבר, אחת ההנאות הגדולות שלו זה להתפלש בתוך סבלה.
רק עוד קצת מזה, עוברת בה מחשבה מרפרפת, ואז כהרגלו בקודש
יחזור להכאיב לה לאט וביסודיות.
היא מתחילה לספור.

עיניה מתרוצצות בחוריהן. וגופה רפוי. היא מרגישה את הגסות בה
מפסקות אותה אצבעותיו. מחדירות בה את החפץ הקר. ותמיד באותו
הזמן בו המוות חולף בראשה, ובדיוק ברגעים שהכאב הופך קשה
מנשוא. היא עוצרת את נשימתה. כמו בובה המכוונת לרגע, היא
מרגישה את הדלת שבמוחה נפתחת לרווחה ואוויר נפלא של קהות חושים
עוטף אותה.

על סרטי המדע הבדיוני היא חושבת עכשיו. והיא מרגישה איך גופה
הופך שקוף מרגע לרגע. תחילה הרגליים, תמיד הרגליים ראשונות
להעלם. ואז האגן והבטן, מרגישה את האוויר עולה אל שדיה, מעלים
אותם גם כן. מקדים את ידיו המכאיבות בעשירית השניה. אחרונות
להעלם הן זרועותיה. טעמו של המוות מתגלגל לו מר ומוכר בתוך
פיה. היא יודעת הפעם, הפעם קרוב הוא אליה יותר מתמיד.

ו... הנקודה שעל הקיר.
הנקודה שלה.
היא שם, ממתינה לה.

גופה כולו כבר שט בעולם של קהות. ורק עיניה נותרות. מהן היא לא
מצליחה להיפטר. הן הופכות ענקיות יותר ויותר. היא מרגישה בהן
כל עיקול קימור וכיווץ. היא מתעבת אותן.
אבל יודעת שבשבילן, רק בשבילן, קיימת הנקודה.
היא מרגישה איך כל הוויתה מתחילה להתנקז אל זו שעל הקיר.

הוא צובט אותה בחוזקה, והכאב עובר חד בתוך עיניה. היא רוצה
להביט למטה. אבל עיניה נלחמות. ממאנות לשחרר את האחיזה מהנקודה
שלה. הכאב עובר בהן שוב ושוב. ואז הרצון החלש מנצח. היא צורחת
אילמת "טעות... טעות", אך כעת מאוחר מדי. עיניה כבר מונחות
גדולות על שדיה הלבנים. היא מביטה בפיטמותיה. הן אדומות
וזקופות מפחד. לרגע נדמה לה שדמעות זולגות מהן. אבל ההבנה שאין
זה כך זולגת עם הדמעות שמגיעות מעיניה. זה הרוק שלו שמהול בדם
שלה, מנסה המוח להסביר. עיניה נופלות כבדות.

באיטיות, היא פוקחת אותן. חוזרת להביט בנקודה.

לרגע אחד היא שוב משתנה. נפרשת מולה לכתם שחור, גדול, ומתכווצת
בחזרה. כאילו לא החליטה אם שם מקומה, מיטשטשת, לא ממש שם ובעצם
בדיוק שם, למולה.
היא יוצרת לה דמותה, לא ממש גדולה הפעם, גם לא קטנה. מנסה
להתרכז בה כאילו תוכל לגרום לה להישאר קבועה. ממגנטת אותה
אליה. כל כולה בתוכה. ועכשיו היא רואה שם עוד אלפי נקודות
קטנות נוספות. בפעם האחרונה, הצליחה לראות מופע שלם של שפנים
לבנים רוקדים במעגל, אפילו היו להם מין כובעים משולשים על
הראש. אבל אז כשהשקט נח, והכל סביבה הסתיים, וגופה, כמעט כולו
כבר חזר אליה. הבינה אז, שהיו אלו רק ההבהובים שבראשה בכל פעם
שחדר עמוק יותר וחזק יותר.

וברגע אחר,
היא כבר לא שם.
לא, לא היא.
הנקודה.

היא מרגישה את הפאניקה בעיניה, איך תשרוד את זה בלעדיה? הרי
היא כל מה שיש לה. העולם תיכף ייעלם לה. האור יהפוך חזק מדי.
היא לא תוכל לנשום. להתקיים. הפחד משתק אותה.
"מדוע את ממהרת להתאכזב?" לוחש אליה הקול.
מדוע באמת? עיניה מתעוותות.

סך הכל נקודה על הקיר. הוא לוחש.
כל כך הרבה אחריות את נותנת לה.
עיניה זזות מצד אל צד, אחוזות טרוף.
ישנה רק נקודה אחת , והיא שלה.
את זה אי אפשר לקחת לה.

אבל מה אם?
מה אם רק הפעם היא תחליט לא להיות שם?
לא.
לא היא,
הנקודה.

מה אם רק הפעם תעשה היא מעשה ותעלם.
מה כבר יקרה?
לא. זה בלתי אפשרי. היא מרגישה את ראשה זז מצד אל צד. מוחה
קודח.
איך נקודה יכולה להעלם ככה פתאום? מילא החיים, אבל נקודה?
נקודה היא משהו בטוח, החלטי, היא לא יכולה לזוז לשום מקום.
בשביל לזוז משם היא צריכה להיות קוסמת או מקסימום להתייבש
ולצנוח לאיזו פינה. בלתי אפשרי. לא במקרה של הנקודה שלה.
היא מביטה שוב, מתאמצת. ולבסוף מצליחה לראות אותה ברורה
וגדולה.
עיניה מתערסלות בשקט.
הוא גוהר מעליה עכשיו. גופו מכה בה בקצב מטורף. פיו פתוח,
לשונו מונחת תלויה על שפתו התחתונה. הזעה שלו מטפטפת אל תוך
עיניה.

היא מתרכזת בה. והפעם מכיוון שונה.
היא נראית לה כאילו אין לה מושג מה קורה שם באמת.
מעניין אם אכפת לה. היא מצליחה לחשוב.
לא לה,
רק לנקודה.
או שאין לה מושג. או שלא אכפת לה. אחד מהשניים זה בטוח.
ואולי דווקא אכפת לה מאוד והיא פשוט לא מראה את זה? ואולי בכלל
אם היה לה אכפת כל כך היתה דואגת להיות בולטת יותר, ולא היתה
נעלמת ומטשטשת בכל רגע?
לפתע היא מרגישה איך ידו האחת מכסה את עיניה. היא שומעת את
מלמולו. ידו השניה סוטרת לה בחוזקה פעם אחרי פעם.
ואז שקט.
והזמן שנמשך ונמשך...
הוא כבר לא שם. הנקודה כן.
לא, היא לא מרגישה כאב.
היא לא מרגישה כלום.
לא,
לא הנקודה,

היא.