- "כן, ואיפה אתה היית באותו זמן?"
- "אני הייתי מתחת לבית, חיכיתי לו..."
- "איך ידעת שהוא אמור לרדת?"
- "אני לא יודע, ובכלל, איפה העורך דין שלי או מישהו שאני יכול
לדבר איתו?"
- "אתה יכול לדבר רק איתי, ברור לך?" החוקר נשמע נוקשה יותר.
- "תקשיב, יש לי זכויות כמו לכל אזרח אחר."
- "אז תתחיל לדבר! מה עשיתם שם ב-1 וחצי בלילה."
- "אמרתי לך כבר..."

היינו בדרך לחבר שגר בסביבה, מלאים חרדות והשפעות סמים שלא
הפסיקו לרדוף אחרינו. בראש עדיין מתנגן אותו הסרט המוזר של יום
שישי שעבר, נסיעה לעבר הישראליות, חשבתי לעצמי, כמה טיפשי.
לא שמתי לב לאוטו המוזר שחנה מתחת לבית של אותו החבר, וזה גם
לא עניין אותי. כשאתה הולך לקנות סמים, אתה חושש מהברור ביותר
- תפיסה. כיצד יש להתנהג במקרה של תפיסה, והאם תפיסה משמעותה
שחייך כסטלן נגמרו? אין זה הכרחי.
תפיסה, היא לא תמיד מה שמפסיק את הסטלן מעסקו הטבעי מכל, לעשן.
לעתים (!) היא יכולה אפילו לעודד סטלן צעיר ומתחיל, ללכת נגד
הממסד ולעשן בכוונה.
אבל אני לא ידעתי על מה חשבתי בדיוק, כי אישית, בחיים לא
נתפסתי. אף פעם לא הייתי בחקירה משטרתית, והדבר האחרון שהייתי
רוצה זה לבקר באחת.
כמובן, שכשאתה קונה סמים, קלים, קשים, בינוניים, אתה מסתכן
באותה צורה.
- "תקשיב, אני עולה למעלה, אתה חכה פה", אמר עידן, ונעלם בפתח
הדלת של הבית.
בסדר, עידן עזב, זה לא אומר שעכשיו תבוא ותקפוץ עליי משטרה. זה
לא שאני עומד באמצע שום מקום ולא עושה כלום, בעצם, רק חושב על
דברים מוזרים. אף שוטר לא יוכל בחיים לדעת מה אני עושה, או
חושב עליו, כי אם כן - זה יהיה סופו של העולם!
עולם הסטלנים, כן?
הרבה מחשבות רצו לי בראש, וכמו תמיד, מחוסר רצון וכוח לא מצאתי
זמן לפענח אותן, פשוט חשבתי. כמה פשוט, לחשוב... להרהר לך בראש
על דברים שאלוהים יודע מי הכניס לך למוח, זה היה יפה.

- "מה עשית אחרי שהחבר שלך נכנס הביתה?"
- "מה? מה זאת אומרת מה עשיתי?"
- "אל תשחק איתי משחקים ילד, אין לי את כל היום, ויש לי עוד
ארבעה כמוך יושבים בחוץ."
- "כמוני?"
- "כן, נרקומנים אוכלי חינם, בגללכם אני מפחד לשלוח את הילד
שלי החוצה."
- "תראה, אני מעשן, לא יות..."
- "אל תתחיל לי עם כל הזיבולי שכל שלכם, מה עשית אחרי שהוא
נכנס הביתה?"
- "חיכית לו בחוץ."
- "חיכית?"
- "כן."
- "בחוץ?"
- "כן."
- "חיכית בחוץ?"
- "כן! כן! כן! אני חיכית בחוץ לחבר שלי!"
- "הבנתי, ואז מה קרה?"
גבולות ההגיון נשברו לגמרי במשפט הדבילי הזה, והתחלתי באמת
להרהר, מה הביא אותי למקום הארור הזה. לא רציתי להתעמת עם
הבריון שעמד מולי, שאותו אם יורשה לי להגיד, לא הייתי רוצה
לפגוש בסמטה חשוכה. אז עניתי לו בצייתנות, וכמו תמיד.
- "מה מה קרה?! הוא נכנס לבית ואני חיכיתי לו בחוץ! מה כבר יכל
לקרות?"
- "הבנתי אותך, בסדר. חכה פה."
איזה ברירה הייתה לי? ישבתי בחדר סגור, חשוך, כשכל מה שאני
רואה, ויכול להרגיש, זה השולחן והכסא שעליו ישבתי. זה היה
מלחיץ, אבל יותר מזה - מסריט ביותר. לך תדע מה עומד מאחוריי
החושך ומה מתחבא בתוכו.
אחרי שעידן עלה למעלה לא הספיקו לעבור חמש דקות והגיע אוטו
לבן, מוזר, ממנו יצאו שני אנשים והתקרבו אליי. לא ידעתי מה
לחשוב, אבל לא הייתה לי הרבה ברירה. הייתי צריך להגיד משהו
ומהר.
- "סליחה, מה השעה?"
- "אני לא יודע, אבל יש לך שעון על היד", ענה האיש והצביע על
היד שלי.
למה הוא התכוון? לזה שלא הייתי צריך לשאול אותו מה השעה אם יש
לי שעון על היד? למה לא? זה אסור? כנראה שבמדינת חוק כמו
ישראל, לשאול מה השעה מספיק כדי שיעשו עלייך חיפוש, וכך מצאתי
את עצמי עומד מול הקיר, בעוד שוטר שלפני דקה היה סתם מישהו
ברחוב ששאלתי אותו מה השעה, סורק לי את הכיסים ואת המכנסיים.
- "אתה בא איתנו."
- "לאיפה?"
- "חקירה."
וכך, בעניין של פחות מחצי שעה, מצאתי את עצמי בחקירה משטרתית,
יושב בחדר חשוך לגמרי כשקול מוזר נשמע מגיע מקרוב מאוד.

- "כן, ואיפה אתה היית באותו זמן?"
- "אני הייתי מתחת לבית, חיכיתי לו..."

כשיצאתי מתחנת המשטרה כבר לא היה חושך, מסתבר שביליתי שם את
הלילה.
כשהתחלתי ללכת בכיוון הרחוב למטה, חשבתי לעצמי מה יכול לקרות
לעידן, כשראה שאני לא למטה.
האם הוא הבין שלקחו אותי לחקירה, ולא היסס להתקשר למשטרה לשאול
איפה אני? מצד שני, משטרה? מה היא קשורה לעידן? עדיף שאני אגיע
הביתה ואפיל ראש, אמרתי לעצמי, והמשכתי ללכת.
הדוגמא הכי בולטת בעניין "דברים שסטלנים אוהבים לעשות" היה
משפט המחץ של כל סטלן ההולך לישון: "אני לא נרדם, אני רק נח
קצת." כן בטח. ואני צנצנת מלפפונים.
מלפפונים, חשבתי, מאז ומעולם האדם נעזר בהם למטרותיו. הנשים,
במיוחד. מעניין אם המלפפון אי פעם ישתנה, או היה שונה, ממה
שהוא כיום.
דילמה להפליא.
המריחואנה לדוגמא, כמו כל עשב, מסתגלת לתנאי הגידול שלה עם
הדורות.
אולי מלפפון היה בכלל עגול? וגדל להיות ארוך ומצחיק עם הזמן?
אולי.
לשאלה הזאת לא הייתה לי תשובה, וכנראה שגם לא הייתה צריכה
להיות אחת.
סובבתי את המפתח ופתחתי את הדלת. בסלון ישב עידן, וראה
טלוויזיה.
- "איפה היית?"
- "במשטרה."
- "הלשנת, אה י'זבל?"
- "מה?"
הלשנתי?
עידן חשב שאני הלשנתי עליו? על מה הוא דיבר בכלל? איך הוא יכול
לחשוב, שאחרי כל מה שעברתי באותו לילה ארוך, אני אלשין עליו,
החבר הכי טוב שלי. עידן.
- "אתה מקשיב לי בכלל?! קס! תפסיק להסתכל עליי ככה!" עידן צעק
באוויר נשמעו שטויות, ואווירת הבית התחילה להפחיד אותי... אז
החלטתי לצאת החוצה. בעודי פותח את הדלת, עידן צועק, והשכנה
ממול יוצאת לזרוק את הזבל, הרבה דברים קורים בבת אחת. זה גורם
לך לחשוב לפעמים, מהו ערך של רגע.
- "תקשיב לי טוב י'מפגר, "נראה לך שאני אלשין עלייך? אני הייתי
כל הלילה, בתחנת משטרה מזדיינת, עם שוטרים מזדיינים, ששאלו
שאלות מזדיינות, ולא הפסיקו להציק לי!"
- "ואתה הלשנת להם כמו מניאק, אה? כמו מניאק..."
- "אתה מקשיב לי?!"
- "כן אחי, צוחק איתך, לאיפה ת'הולך?"
הייתי המום.
בשוק, זאת לא המילה לתאר את המצב בו הייתי מצוי באותה שנייה בה
עידן אמר שהוא צחק. מעניין מה בידר אותו יותר, המבט המטומטם
שלי בכל פעם שאני חושב על כל העניין, או העובדה שרציתי ללכת
החוצה, ולהשאיר אותו לבד בבית שלי.
זה הציק לי. מאוד.
- "עידן, תקשיב."
- "סתום ושב"
לא היה לי כוח לריב, וגם לא היה טעם. העדפתי לשבת על הספה,
ולחשוב על כל העניין של המשטרה שוב, מחדש.

כשהתעוררתי, עידן כבר לא היה בסלון, והיה בוקר.
השעה הייתה בערך 8, מה שבדרך כלל השעה שבה אני ישן ולא חושב על
שום דבר בעולם. מי ידע, שבאותו הבוקר יקרה הדבר ממנו חששתי כל
חיי מאז היותי סטלן.
חיפוש.
בשעה 8 בבוקר, דפקו על דלת ביתי ארבעה אנשים, מציגים את עצמם
כשוטרים, בעלי צו. הם נכנסים פנימה, ומתחילים להפוך לי את כל
הבית.
המוזר ביותר היה, שאף אחד מהם לא שם לב לבאנג ולקססה שהיו
מונחים ממש על השולחן, ליד המצית. זה היה ברור כמו לשים שלט
"סתכל אידיוט, יש כאן סם לא חוקי."
אבל לשוטרים, כנראה לא היה אכפת.
הם הפכו את כל הבית, את כל המגירות, ולפתע, אחד מהם צעק לשאר:
- "חברה, מצאתי משהו!"
כל השוטרים התאספו מסביב לשולחן והתחילו לשבח את הבחור שסוף
סוף תפס את הברור לעין. באמצע הסלון, על השולחן, עמד באנג עם
קססה שמעלה ניחוח קרימינלי להפליא.
- "ילד, זה שלך?"
- "שלי."
- "אנחנו נצטרך לקחת אותך לתחנה."
- "לא לא, זה בסדר. הייתי שם אתמול בלילה."
- "באמת? מה עשית שם?"
- "כלום, שאלו אותי שאלות ואז שחררו אותי הביתה."
- "מה אתה אומר..."
- "כן..."

כשהתעוררתי, מסביבי לא היו שוטרים, והבאנג והקססה היו מונחים
במקומם על השולחן, כאילו כלום לא קרה.
עידן נחר על הספה מולי, והשמש האירה בחוץ.
זה היה יום שישי...
כנראה אחד מאותם ימי שישי, בהם לא בא לך לצאת מהבית...