היא נכנסה הביתה בשקט, הורידה אט אט את הידית המסיבית של חדר
השינה ופסעה בצעדים חרישיים לעברו. החדר היה שקט, שקט מדי, ורק
הוא שכב שם על המיטה הזוגית וגופו שרוע, יד פה ורגל שם. היא
הסתכלה עליו, התבוננה בו, בתווי פניו שכל כך אהבה. היא הכירה
כל אחד ואחד מהם כאילו היו שלה, העריצה את הקמט הקטן שמופיע
בקצה פיו בכל פעם שנתן לה חצי חיוך רק כדי שתהיה מרוצה, את
הגומות הקסומות שהופיעו להן כשרצתה למות והשאירו בה את הכוח
להמשיך הלאה.
היא התיישבה בקצה המיטה על המזרון הישן והמוכר. בחדר שררה דממה
מטורפת, היא ליטפה את שערו בעדינות - רק שלא יתעורר, לא
התכוונה לגעת בו אך ידה פשוט נשלחה לכיוונו. הוא אפילו מתוך
שינה ידע לחוש בנוכחותה בחדר ושלח את ידו, אולי מתוך אינסטינקט
לא ברור, אל רגלה ואחז בה ברכות כמו שרק הוא יודע.
שעה ארוכה ישבה בקצה המיטה כשהיא בוהה בו והוא עם ידו המלטפת
על רגלה כפי שחלמה במשך שנים. באותם רגעים הרגישה בטוחה ומוגנת
כפי שלא חשה אף פעם קודם לכן - אהבת חייה שוכבת על ידה.
כשהייתה בת 16 היו לה ידידים רבים, אף פעם לא חבר. נערה יפה
ומרשימה ששמה הולך לפניה, תלתלים שחורים נופלים על כתפיה ופניה
הכובשות מבקשות חום ואהבה.
כמה שחזות יכולה להטעות. מבט אחד בעיניה יגלה בפני כל אחד את
שברון הלב העצום שחבוי מאחורי החיוך שמתנוסס ללא הרף על פניה,
שברון לב במימדים לא הגיוניים לנערה בת 16.
לבה השבור שיתק אותה אין ספור פעמים. נפש צעירה ופצוע, שנים על
גבי שנים נלחמה על קרבה וקשר, אך גופה ולבה לא אפשרו לה וכבלו
אותה במנהגה הישן והמקולל של לקיחת צעד אחורה.
עכשיו, בחדר, הם רק היא והוא והיא אוהבת אותו כל כך, אהבה
ששמעה עליה פעם בסיפור אגדות, אבל בסיפורים הכל היה כל כך פשוט
בלי הרהורים או חששות, פשוט זורמים. אהבתה מוצפת בכאב, פחד
והרס ולעתים תכופות מדי הם משתלטים עליה בלי ידיעתה, תופסים
פיקוד ומשתקים אותה.
הלב שבור מינקות, אולי כך נולדה, לא מכירה חיים עם לב שלם.
נפשה צועקת מבפנים, גופה מאיים להתנפץ למיליוני רסיסים בחלל
החדר ורק ידו השלווה מונעת את הפיצוץ הנורא שעומד להתרחש בכל
פעם מחדש.
בכל פעם שהיא חשה כי קיים איום שהשבר בלבה ייסדק ויגדל, היא
עוזבת, פשוט קמה, עוזבת ומצילה את עצמה - כי בכל  זאת לב שבור
זאת מחלה איומה ללא מרפא.
דמעה קטנה פגעה בחזהו בזמן שהיא הרכינה ראשה כדי להריח אותו
שוב, כמה שהיא אהבה את הריח שלו, הוא התחיל לפקוח עיניו אט אט
וראה אותה מולו, מחייכת אליו חיוך מרגיע ושליו. באותו רגע
הרימה את ידו מרגלה, אחזה אותה עם שארית כוחה והוא חייך אליה
ועצם שוב את עיניו. באותו הרגע עם הקמט הקטן והגומה המוכרת
החזיר אותה לחיים. היא הניחה את ידו על המזרון בעדינות. פסעה
בשקט לעבר הדלת ועזבה. עזבה לתמיד עם לב שבור.