באמצע הכל, באמצע החיים, לקחתי הפסקה, מנוחה. לאחר שהראש התחיל
להיות כבד, הוא כבר יותר מדי זמן כבד, נתתי לו ליפול, קצת
מנוחה. רוח קרירה נושבת על העורף. פקחתי עיניים, והנה ראיתי
אותו בעיתון, מתייפח מול כל עיני ישראל, ואני חושבת לעצור
איך?!

איך לפני יומיים הוא נרצח וכבר מזמן כולם שכחו?!
איך אנשים בארץ הזו נרצחים, כמו זבל.
זה מגיע לכולם...
החלטתי להתייחס אליו כאל בן אדם, שלא מגיע, שעליו אני בוכה
ומפילה את כל הבעיות שלי, הוא לימד אותי, הוא שולט בחיי כרגע,
הוא מחליט מה מי ומו. הוא בעל בית הבובות, ואני הבובה בבית ריק
גדול ולבן, לבן וורוד, כמו של ברבריות.
אני לא יודעת מתי הוא הגיע, אבל באותו יום הוא אנס אותי לשם,
זה הכאיב לי. הרגשתי אותו, מחליק לתוכי, חודר אליי, חסרת אונים
וחלשה. זה מה שאני. בהתחלה צעקתי והתנגדתי, עד שבסוף למדתי
להתרגל לתחושות, לתשוקות, שלו, של אחרים.
לקח ממני את כל מה שיש לי והכניס אותי לעולם שונה לגמרי. אף
פעם לא הייתי כזו. הוא נכנס ולא יצא. אני זוכרת שצרחתי, וכעסתי
איך מישהו יכול לחדור אליי כל כך עמוק. אבל הצעקות לא עזרו, אף
אחד לא שמע אותי.
היה לי חם.
אז הגיע הבכי, היאוש, היאוש האינסופי שלא נגמר, ורק מכה בי שוב
ושוב ושוב. אה...
נכנעתי.
כי אני בודדה
          תמימה.

יש רגעים שאני כמעט מצליחה לשלוט בהכל,
לעלות עליו.
הוא נותן לי את התחושה כאילו זהו,
זה עכשיו אני.
והוא, הוא סתם, עוד חייל במערכה.
אבל אז אני מתחילה לשמוע אותו, לוחש בתוך האוזן שלי, אני
מרגישה את טיפות הרוק שלו כשהוא מדבר, את ריח הסיגריות
והחומציות בפה, ריח כזה של מבוגרים. והוא נשף. ואני החסרתי
פעימה, והחסרתי כמה וכמה נשימות.
פעם ראשונה שהוא דיבר אליי,
עד עכשיו דיברנו בתחושות, במחשבות, בנגיעות...

"נעים מאוד, אני סוף העולם", נעים נעים. או כמה שזה היה נעים.
ואני, חחחח מי אני שאכנע לסוף העולם?! אני הרי עוד משהו זמני,
לא אמיתי, סתם להעביר את הזמן.