אז הוא תפס טרמפים, כי כמו תמיד, גם באותו יום שלישי סגרירי
המכונית לא היתה בחניה הקטנה סמוך לבית, היכן שהוא השאיר אותה
ערב לפני כן. הוא התעצבן מעט, אך לא מספיק בכדי להתקשר לאחותו
ולהטיף לה שלא תיקח את האוטו מבלי להתייעץ עימו קודם. היא
היתה, אחרי הכל, אחת הנהגות הכי לא אחראיות שהכיר מעודו, והוא
אמר לה זאת בכל פעם שמצא פחיות בירה ריקות במושב האחורי.
הוא צעד על המדרכה המשובצת אדום-אפור, ידיו תחובות עמוק בכיסי
ז'קט הג'ינס הישן שלו, כתפיו קפוצות, כאילו בכדי להגן על גופו
מפני קור עז.
השמש כוסתה בניילון אפור ועבה.
מדי פעם הוא הביט אחורה, כאשר היה נדמה לו ששמע מכונית מתקרבת
במעלה הגבעה, אך הכביש נותר ריק. הוא עצר ליד בניין העירייה.
היה זה בניין עתיק, מועד להריסה בקרוב, לפי השמועות הרבות
שזקני העיר נהגו להפיץ. הם גם ניסו להביע מחאה, כפי שהיה ניתן
לראות לפי הפוסטרים הצעקניים שהיו תלויים פה ושם על המבנה
המתפורר. הוא לא הבין למה, המקום נטוש. ומוזר. משהו היה מוזר
במקום הזה, בכל העיר הזאת, כשחשב על זה. החווה שבקצה העיר קפצה
לרגע לראשו, אך הוא התנער ודחק אותה לפינה אפלה בתוך התת מודע
שלו. הוא לא אהב לחשוב על דברים לא נעימים.
מה שהעסיק את תודעתו כרגע היה שהוא עבר קילומטרים, ואף מכונית
לא עברה. הוא עמד להתיישב, ומכונית הביואיק עצרה לידו. מכונית
ירוקה עם כתמים חומים, חלודה. פנסיה גיחכו אליו.
"היא לא היתה מכונית נחמדה במיוחד", הוא נאנח ומלמל. בפעם
הראשונה שבה פגשתי אותו הוא כבר סיפר לי על תאוריית המכוניות
שלו - לכל מכונית יש אופי, ומספיק מבט חטוף בפנסיה ובצורת
הפגוש בכדי להבחין בו.
דרך השמשה המאובקת חייכה אליו אשה זקנה, שמנמנה, עם כובע שמרני
ואומר טובות לראשה. חיוכה היה סבתאי, אפילו אוהב, אך משהו
בצורה שבה זויות עיניה זזו רמז נסתרות. לא היה אכפת לו. הם
דיברו מעט בדרך. היא רצתה שיפגוש את בנה שמרגיש בודד, הם יוכלו
לשחק. הוא לא התנגד, הוא לא מיהר. וחוץ מזה, היה לקולה מעין
השפעה עליו, הוא ניחם את מוחו העייף והטרוד.
הם עצרו בחווה. חשיכה וברקים, אך הגשם מאן לרדת. היא צחקקה
והובילה אותו אל תוך המבנה שבו כנראה התגוררה יחד עם בנה. היא
פתחה את דלת העץ הכבדה. בנה, שעמד ללא ניע בצידה השני, התגלה
כגבר חסון ובהיר כבן עשרים וחמש. אימו ליטפה את ראשו ופנתה
לחדר אחר בצעדים עליזים ובהלך רוח של מי שמחכה לו הפתעה נעימה
במקום שאליו רגליו מועדות.
בנה לקח אותו בידו והוביל אותו החוצה, אל הרפת. הוא הפשיט אותו
לאט, מגע ידו היה נעים. עבר הרבה זמן מאז שנגעו בו כך. הוא
ציית כאשר הוא צווה לרדת על ארבע. הוא הביט כחולם בחייו שנשאבו
החוצה, טיפה אחר טיפה.
"הוא היה טוב אלי, בדרך כלל, כשלא עצבנתי אותו". הוא חייך,
ואני הובכתי. דפדפתי באלבום התמונות, התמונות שתיעדו הכל,
והמבט הקר והאדיש שהתנוסס על פניו בתמונות תאם את המבט שלמדתי
לאהוב כל כך.




"I GOT BONES BENEATH MY SKIN, MISTER... THERE'S A SKELETON
IN EVERY MAN'S HOUSE"