היא ישבה בחדר ההמתנה, שילבה את רגליה החטובות, בעוד היהלומים
המשובצים בנעל העקב הימנית שלה בהקו באור השמש שהסתנן מבעד
לתריס המוגף למחצה, תואמות להפליא למראה הכללי של בחורה מכפר
שמריהו, שעבורה הראיון הזה הוא רק הליך פורמלי בדרך לקבל המשרה
הנחשקת.
בעוד עיניהן של שאר המועמדות רצו בלא מנוח, מדלת חדר המראיין
אל דלת הכניסה לאולם ההמתנה, היו עיניה תלויות בחלון בלא ניע,
למרות שמזווית ישיבתה לא ניתן היה לראות הרבה מבעד לחציו
הפתוח, שלוות, מסתוריות ומלאות, אך שלוות.
ידיה היו מונחות ברישול מכוון על ירכה הימני, חסרות תזוזה.

"הנה כך יותר טוב, כך ללא ספק לא יראו את הסימן שהבן אלף הזה
השאיר לי.
אני שונאת את הנעליים האלה שהוא קנה לי, שונאת להיות הבובה
שלו, שהוא מלביש ומפשיט ומטיח כאוות נפשו.
מזל שאין מספיק אור בחדר הזה, כך המייק אפ מספיק כדי להסתיר את
שקי השינה.
אני רוצה לעוף. לצנוח.
אני רוצה להצניח פצצה על הטירה הזו, רוצה לגור בדירת שלושה
חדרים, רחוק ממנו.
אולי באמת צניחה חופשית, מעל תל אביב ככה, רק בלי לפתוח את
המצנח, רולטה רוסית שכזו; על מה אני אתרסק, על אנטנה או על
המדרכה תחת גלגלי מכונית.
את מי הוא ינער במקרה כזה?!

כשיצאו הנשים מחדרו של המראיין, בדרך כלל חיוורות, היא לא
נפנתה אפילו לסקור אותן, ורק מצמצה קלות כשהן חצו את הקו
האווירי הבלתי נראה שבין עיניה לבין החלון.

למה הגעתי לפני הזמן? יכולתי להימנע מהמצעד הזה של נשים שלוות,
רגילות, אמיתיות, שמרשות  לעצמן להביע פחד, דאגה ?
רגשות? אני? ברור שלא כואב לי! מה, כשמכים אמור לכאוב?

צופה מהצד בחיים לא היה מנחש שרק לפני שבוע התפטרה מתפקידה
כסגנית מנהלת בחברת היי-טק מבוססת, שבה משכורתה סיפקה לה כל מה
שאי פעם רצתה בחייה.
היא ראתה את מודעת הדרושים בעיתון, והתקשרה מיד לקבוע תור
לראיון.
העובדה שמודעה זו מפורסמת כבר כחודש לא הטרידה אותה כהוא זה,
ובלילה שלפני הראיון היא נשארה עד 3 לפנות בוקר לשבת על חוף
הים ולהסתכל לתוך החושך.
זו היתה חברת מערכות מחשוב חדשה, שנכנסה לשוק רק שלושה
חודשים.
סגנית המנהלת הקודמת, עזבה, כפי שהתברר לה מאוחר יותר, אחרי
מספר בירורים שערכה, בשל הפסדיה הכבדים של החברה, ובשל תחזיתו
הפסימית של רואה החשבון, שטען שיהיה קשה מאוד להפוך אותם
לרווחים. היא באה בשביל האתגר.
בגלל האתגר גם התפטרה מהעבודה הנוחה בהיי טק.

סצינות הקנאה שלו, יהרגו אותי יום אחד.
בחיים אני לא אשכח לו את זה שנאלצתי לעמוד מול המנהל ולומר לו
שעקב בעיות בריאות אני מתכוונת לקחת חופש מהעבודה.
מי הוא חושב שהוא, שיאמר לי להתפטר מהעבודה שלי?!
עכשיו אני צריכה להתחיל הכל מהתחלה!
לפחות בחברה המפורקת הזו תהיה לי הרבה עבודה, שעות נוספות,
אני עייפה, כך אני אוכל להישאר יותר זמן בחוף כדי לחשוב. איך
אני בורחת?
כך אני אחזור מאוחר, כך יהיה לי תירוץ ללכת לישון מוקדם.
אני לא אצטרך לראות אותו יותר מדי,
כמה כבר אפשר לחטוף במעט כל כך זמן?
אולי זה אפילו טוב שאני עוברת לכאן, העבודה עד 12 בצהריים לא
עשתה טוב לנישואין ה'מאושרים' שלנו...

היא נכנסה לאולם ההמתנה הזה בידיעה שתקבל את הג'וב. לא היה לה
אכפת להיות המרואיינת האחרונה לאותו יום, היא ידעה שכך או כך
תתקבל.
הבטחון הזה קרן ממנה. השעמום שהפגינה לנוכח המתרחש באולם
ההמתנה, הטריד והלחיץ את הנשים האחרות שחיכו בקוצר רוח גלוי
להיות כבר מאחורי כל הסיפור הזה.

אני אספר לו שהיה ראיון מפרך, ושהתחרות קשה, היה לי יום רע,
אני רוצה לישון, עייפה מהמתח הנוראי בחדר ההמתנה.
ובכלל נאלצתי לחכות פה שעות, עד שזימנו אותי.
חשוב שיתרגל שבחברה פה, הם נורא מרושלים, ולכן אצטרך לעבוד
הרבה מאוד.
הוא יקנה את זה? הוא יקנה את זה!

ניכר בה, על פי החיוך הקל וההצצה החטופה בשעונה, כי שמחה
משהוזמנה להיכנס לחדרו של המראיין בדיוק בשעה הנקובה וכי לא
נאלצה להתעכב יתר על המידה.
המראיין, שהיה גבר באמצע שנות ה-40 לחייו, חייך בשביעות רצון
למראה האישה המטופחת שנכנסה ללשכתו.
הוא שאל את כל מה שרצה לדעת וזכה לכל התשובות שקיווה לשמוע.
הוא אפילו קיבל הצעה לשיפור תדמית החברה הכושלת, והכל נאמר
בבטחון, בנחישות ובשלווה.
האיש התרשם כי כל מה שתורה אישה זו לעשות יתבצע לאלתר, ובלא
עוררין.
"ובכן, גברת כוהן, אני מאמין כי ניצור איתך קשר בקרוב", אמר לה
ולחץ את ידה כשהוא מלווה אותה אל הדלת.
"גם אני מאמינה" אמרה וחייכה, בלא כל שמץ חרטה על שאולי נהגה
ביהירות רבה מדי.
זה מצא חן בעיניו.

נו באמת!!! הם לא רציניים!!! מכניסים בזמן, אני פשוט לא
מאמינה!
ואני לרגע קיוויתי שהכל פה יהיה לפחות מעט דפוק...
טוב יותר שעות בים בשבילי... מילא...
גברים! רואים אישה ישר קופצים.
תירגע בחורצ'יק, הסיכוי שאני ואתה נעשה יותר מלהעביר תיקיות
מיד ליד, זהה לסיכוי שאני אכניס את בעלי היקר לכלא על אלימות
במשפחה.
לא יקרה.
אתה לא קולט שאני משחקת איתך?
הכל מוכן מראש...
תעשה את זה קצת מאתגר, בבקשה ממך... קיוויתי...
אתם תיצרו איתי קשר עוד לפני שתסתיים לך הזיקפה, רק תשתדל לא
להישמע להוט מדי כשבעלי יענה לטלפון באטרף, ויתחיל לחקור מי
אתה ולמה אתה מתקשר לאשתו...
אחרת גם מכאן אני אצטרך להתפטר...
זה היה בנאלי...

כשיצאה מהחדר, נשאו כל הממתינות עיניים, ופניהם נפלו משראו כי
היא יצאה בדיוק כפי שנכנסה; זקופה, בטוחה, שלווה ומשועממת.
היא פסעה מתוך חדר ההמתנה כשאדי הבושם שלה נשארים בחלל החדר,
כהוכחה מוצקה לכך שהייתה פה מישהי שאחריה אין כבר טעם לנסות.

מה אתן מסתכלות? חושבות לעצמן 'הנה זו יש לה הכל, למה היא באה
לכאן, לגזול מאיתנו את הפרנסה? אוח...
אם רק הייתן יודעת לאן אני חוזרת כל ערב, לאיזה פי פחת, בעד 5
משרות כאלו לא הייתן מתחלפות איתי!
אני משאירה אחרי ניחוח עידן של פאקינג מצוקה, שמישהי מהן תדבר
איתי כבר!!!

למחרת השיבה גברת כוהן בנימוס כי תוכל להתייצב לעבודה רק בעוד
שלושה ימים.
"אין שום בעיה, אנחנו מצפים לבואך, גברת כוהן, ברגע שתהיי
מוכנה, להתראות".  

אני מניחה שבעוד 3 ימים מייק אפ כבר יספיק כדי להסתיר את הפנס
הזה.
הבן זונה הזה! הוא לא מבין שאני צריכה להתחיל לעבוד במקום
חדש?!
הם עוד לא רגילים שאני 'נפצעת בקבוצת הקיק-בוקסינג שלי,
מילא... גם הם יתרגלו".