בערב יום חמישי אמא תפסה אותי. ''אבא לא מרגיש כל-כך טוב, אכפת
לך להסיע את רוויתי לשדה במקומו?''
''בטח'', שמחתי, רוויתי הגיע בארץ במיוחד לחתונה, היא כבר לא
הייתה בארץ ארבע שנים ושמחתי לנצל כל הזדמנות לדבר איתה.
''תצטרך להיות איתה בנמל בשבע בבוקר''.
''אין בעיה. אה, אמא...''
''כן?''
''אני רוצה מתישהו לספר לה''. היציאה שלי הייתה עדיין טרייה,
רק שנתיים. ואמא ביקשה ממני לא לספר לקרובים לפני שהיא תדבר עם
אמא שלה.
''אני עדיין לא מוכנה, עוד מעט.''
''טוב''. תכננתי את הסופ''ש הזה כבר כמעט חודש. טיול ירח בדד
במדבר ולספר לחברים בדרך. הבחור שלי (יניב) היה ברגילה מיוחדת
עם ההורים שלו בארצות הברית והייתי פנוי. הגיע הזמן להשלים כמה
פערים.

למחרת בבוקר, זרקתי את הציוד, התיק והמים ברכב מאחור ונסעתי
לאסוף את רוויתי מאילנה. רוויתי חיכתה כבר בחוץ עם המזוודות
כדי לא להעיר את המשפחה. היא הייתה לבושה כהרגלה בשמלה צמודה
עם הדפסי פרחים שהדגישה את הגזרה שלה. תוסיפו לזה את הכובע
הקיצי הגדול התואם ומשקפי השמש סטייל הוליווד ותקבלו את הרושם
הנכון.

''אמיר!''
''רוויתי!''
''מה שלום האחיין האהוב עלי?''
''מצוין, אני האחיין היחיד שלך.''
''מה שמביא אותי לנקודה הבאה, אתה כבר לא קורא לי דודה רוויתי,
מה, אין כבוד?''
צחקתי. ''את תמיד היית יותר אחות גדולה מדודה, רווית''.
''כן, אני מתגעגעת לשיחות ולכיף שהיינו עושים ביחד''.

העמסנו את הדברים, רווית צחקה עלי שאפילו את ההזדמנות להסיע
אותה אני מנצל לטיול. הכביש יחסית זרם לנסיעה בשעה מוקדמת הזאת
ובכלל העברנו קטעים כמו מקודם.
''נו, אז יש חברה?''
''לא.'' התשובה הסטנדרטית.
''ואיך ביחידה הסודית הזאת שאתה לא אמור לדבר עליה?''
''מצוין, אנחנו מתקשרים עם טכנולוגיה חוצנית ומצותתים לשיניים
של אסאד.''
''מעולה, לא סתם שלחנו אותך לצבא.''
המשכנו לפטפט.
''אוי, אמירוש, לפני שאני אשכח, הבאתי לך מתנה.''
''מה זה?''
''חבילת טארוט, אני זוכרת שאתה דיברת על זה לפני שנסעתי.''
''רוויתי, זה היה לפני ארבע שנים, אפילו לא התגייסתי עדיין''.
התלהבתי מאוד מהקלפים בתקופת התיכון בגלל סדרת הספרים של פייר
אנתוני שסיפרה עליהם.
''שטויות, אתה עדיין אוהב את זה.'' היא פתחה את החבילה והוציאה
קלף.
''הליצן... זה אתה''.
הנדתי בראש. ''חסרת תקנה, את אמורה לערבב אותם קודם, הוא תמיד
הראשון.''

היא בילתה את כמה הדקות הקרובות בערבוב שקדני וממוקד של
החבילה.
''מה יהיה איתך אמירוש? תן לי להפעיל את הכוחות שלי. אני
מוציאה קלף. הנה, שמונה, אה, שמונה מקלות.''
''מטות.''
''מה זה אומר?''
''אל תתפסי אותי במילה, אבל התחלה של משהו חיובי, מהירות
ותקווה גדולה.''
''יפה לך, ואמרת שאתה לא זוכר, נקניק.''
היא עיינה בעוד כמה קלפים. ''מה הקטע עם המקלות, חרבות, מטבעות
וגביעים?''
זה סיפור ארוך, היא לא ממש רוצה שאכנס לזה, נכון?
''זה מקביל לחפיסה רגילה של קלפים.'' זה סיפק אותה. מה גם
שבדיוק עצרנו בבדיקה הביטחונית בכניסה לנתב''ג. חשבתי על
ההמשך.
חרבות זה עלה וזה אוויר. הפכפך וקליל.
מטבעות זה יהלום וזה אדמה. יציב ופרגמאטי.
גביעים זה לב וזה מים. רגיש וזורם.
מטות זה תלתן וזה אש. חזק וחורך.

הגענו לנתב''ג. הורדתי את רווית על הרציף. ''אל תשכח לכתוב,
אמירוש, השתתקת קצת בשנים האחרונות.''
גיחכתי. ''קשה להתעלות עליך.''
''חנפן!''
''מודה באשמה.''
''טוב, בי חמוד.'' היא פנתה ללכת.
''רווית...'' היססתי.
''מה?''
''כלום, שתהיה לך נסיעה טובה.'' היא הסתכלה עלי בעוד מבט, תוהה
האם להמשיך ואז הסתובבה ונבלעה בקהל האנשים שנכנסו למסוף.


נסעתי. הדרך פתוחה דרומה. אוויר מהחלון ומוזיקה בקולי קולות.
על המושב לידי כל הקלפים היו מפוזרים עם כל הבלגן של העצירה
בשדה. זהו. נגמרו התירוצים. בדרך לחברים בדרום. המשפחה כבר
ידעה.
החברים הרגילים כבר ידעו,
נשארו ארבעה.

הרמתי טלפון לאפיק בחצרים. ''הי''.
''מה המצב, גבר?''
''אחלה, אני בדרך לטיול דרומה וחשבתי לבקר.''
''חופשי, מתי רואים אותך?'' קבענו לעוד שעה. הוא חיכה לי בשער
וביחד נסענו למגורים שלו, חוצים בדרך מסלולי המראה ומטוסים,
עוברים ליד מגדל הפיקוח שנראה כמו משהו חד ממתכת שבוקע את
השמיים. קפה, תה ועוגיות בחדר.

אפיק סיפר לי שהוא מקורקע בגלל ''מעשה קונדס'' שהוא עשה,
שהרתיח את מפקד הטייסת. סיפרתי לו על הטיול לאור ירח שאני עומד
לעשות.
''אתה עם הטיולים שלך, מתי אתה מצטרף אלי לטיפוס טוב, או לבדוק
את הדאון?''
''אל תדאג. תקשיב, יש לי משהו לספר לך''. נשמתי נשימה עמוקה.
''מה?''
"אפיק, אני הומו.'' הוא הסתכל עלי שנייה בתדהמה ואז נשכב על
המיטה והתחיל לצחוק.

''אפיק!''
''טוב, טוב, תגיד לחברים שאם זה מה שהם יכלו לחשוב עליו אחרי
המתיחה האחרונה, זה בסדר.''
''אני רציני.'' בעל כורחי התחלתי לחייך. לא יכול להחזיק אצלו
מעמד רציני לאורך זמן.
''אתה רואה, אמירקי. כזה חובבן, חבל שלא שלחתם את ירדן, הוא
יכול לשכנע אותי, הוא גם נראה פיצוץ.''
''אפיק, אני הומו ויש לי חבר כבר חודשיים.'' התחלתי להתעצבן,
אבל בלי יכולת להפסיק לחייך.
''אין בעיה, נראה מה ירדן חושב על זה.'' הוא תפס את הסלולארי
והרביץ חיוג מקוצר.
הלבנתי בבת אחת.
''שלא תעז, עוד לא סיפרתי לו.''

הוא עצר את הטלפון באמצע הצחוק, הסתכל עלי ואז בלי להסתכל על
הטלפון, ניתק.
''אתה רציני.''
''כן.''
''וואללה.''
''כן.'' הוא הרצין מדקה לדקה. חיכיתי, קצת במתח. זה היה יותר
טעון מהחברים הרגילים במרכז.

הוא הסתער עלי, תפס אותי בצוואר עם הזרוע ואז הפיל את שנינו
בחזרה למיטה. הוא על הגב ואני עליו. ''אמירקי! צא מהלחץ, היית
ילד טוב וחנון ונשארת ילד טוב וחנון, אולי קצת ורוד יותר.''
נאבקתי. ''אפיק, אתה חונק אותי.''
הוא שחרר אותי קצת, אני עדיין שוכב עליו, והדביק לי נשיקה
קולנית לפדחת. ואז שחרר אותי בדחיפה עדינה הצידה למיטה. ''זוז
ממני יא מתרומם. סתם, צוחק.''

''אתה תמיד היית בעל הטקט'', הפטרתי ביבושת. עדיין שכוב לצידו
על המיטה.
''אני כבר רגיל מהמשפחה, יש לי בת דודה לסבית, אולי נפגיש אתכם
בשביל אמירים וסיוונים קטנים, חבל שתיכחדו ככה.''
הוא חמק בזריזות מהכרית. ''תיחנק'' סיננתי לו.
''תשתחרר, אפשר לעשות מזה אחלה מתיחה, סלע, ירדן.'' הקול שלו
נחלש. הוא הזדקף. ''סיפרת כבר לשחר?''
''לא.''
''אם אתה רוצה, אני יכול...''
''לא.''
''טוב.''


אפיק נסע איתי בשקט, שלא כהרגלו, עד לש''ג. עמדנו קצת כמו
זרים, הוא שפשף לי את הגלח בראש, ואז משך אותי אליו לחיבוק.
רעש מטוס החריש אותנו לשנייה. הוא קרב את פיו לאוזן שלי ולחש
''...יה בהצלחה''.
הנהנתי ונכנסתי לרכב.
שלושה.

הנופים השתנו, אדמת הלס של ב''ש פינתה את עצמה לצוקים של הצין,
נחל חווארים, עבדת, כלא נפחא, שטחי הניווט ואז הר אריכא,
ומאחוריו קוביות הבטון המכוערות והזכורות של הבה''ד. זיכרונות,
אה. ''הכל צבוע בבה''ד חוץ מהקירות'', מלמלתי לעצמי את האמרה
הידועה. חיוג מהיר לסלע. ''הי סלע''.
''מה העניינים אמיר?''
''בסדר גמור, איך הסופ''ש?''
''סוגרים בפנים, בדיוק עכשיו בקניות במצפה, גם עופרי נשארה.''
''סבבה, תקשיב, אני בדיוק פה בדרך לטיול לילה, אכפת לך
שאקפוץ?''
''בשמחה.''

החניתי את הרכב בכניסה. סלע ועופרי קיבלו את פני. הם היו יחד
כבר הרבה שנים אחורה. סלע היה שזוף כהרגלו, שולח כף יד ללחיצה
שוברת עצמות ואז עם היד השנייה מצ'פח אותי על הגב. נפניתי מסלע
בשביל עופרי, דקיקה ויפה כרגיל, שקפצה עלי לחיבוק. מחייכת
ונותנת לי את המבט שלה.
''אמיר, שנים''. הקול שלה התגלגל בעונג.
''נכון''.

עופרי וסלע הגניבו אותי פנימה לחדר שלה במגורי הבנות. נכנסנו
לחדר.
סלע הוציא לעצמו ולעופרי פיתות ושתייה והגיש לי גם מנה.
''חשבתי שתהיה רעב.''
''תודה''. סלע כמו תמיד.
אכלנו בשקט. מתעדכנים במה שקורה. את סלע לא ראיתי כבר חודש עם
עוצר היציאות שלו. עופרי בדרך-כלל תיאמה איתו שבתות.
סיימנו לאכול. עופרי התנצלה ואמרה שיש לה עוד עבודה לפני השבת.
היא רכנה לעבר סלע, נישקה אותו בעדינות על השפתיים ויצאה.
בדרך, היא נתנה לי מבט מבין. סלע לא שם לב, רק ישב וחייך
אחריה.

ישבנו אצלה בחדר בשקט, מדברים.
נזכרתי. ''וואללה סלע, תגיד לאמא שלך תודה רבה על השבועות
במושב, היה ממש כיף.''
סלע משך בכתפיים וחייך, ''בכיף, אתה מוזמן תמיד.'' אחח איזו
אמא.
''ואיך המחזור החדש?''
''חמודים, ממש בסדר, יהיו קצינים למופת.''
שתקנו.

ניצלתי את הרגע. ''סלע, אני צריך לספר לך משהו.''
''מה?''
זה לא היה קל יותר בפעם השנייה. ''אני הומו, סלע.''
הוא שתק, הסתכל עלי מהראש לרגליים ואז בחזרה. ואז עוד שקט.
איבדתי את הסבלנות.
''נו, מה אתה אומר?''
הוא חשב ואז משך בכתפיים, קצת נבוך. ''שמע, אני לא משתגע על
הומואים, אבל אתה חבר שלי.''
לא ידעתי אם להיעלב או להיות מוחמא. ''כלומר?''
הוא נראה יותר נבוך. ''אין לי בעיה עם זה, אתה מאושר?''
''כן.''
''וסגור על עצמך?''
''כן.''
''אוקי, אז זה בסדר, רק שלא תשכח לבוא עוד שבועיים, אתה יודע
מה זה להסתבך עם אמא שלי.''
''אין בעיה'', חייכתי. התנצלתי בפניו ואמרתי שאני חייב לזוז,
הזמן אוזל, צריך עוד לקפוץ לירדן היום.
סלע ליווה אותי לשער. עמדתי ללכת.

''תגיד'', הוא שאל.
הסתובבתי בחזרה. ''מה?''
''אני יכול לספר לעופרי?''
בהיתי בו לא מאמין. ''מה אתה חושב?''
הוא חייך חיוך רחב. שלחתי לו יד לשלום. הוא היסס לשנייה ואז
חיבק אותי חיבוק גדול. חתיכת זרועות יש לבחור. הרגשתי די
עטוף.
הוא שחרר אותי ועמד מולי, בוחן. מסתכל טוב.
''אפיק, ירדן... ומה עם שחר?''
''בדרך חזרה מהטיול.''
''יפה, שיהיה בהצלחה ותיזהר, בטיול.''
שניים.

נסעתי מהבה''ד, חלונות פתוחים. עברתי מהר את מצפה, ירדתי למכתש
והתחלתי את הדרך הארוכה (אבל יפה מאוד) לאילת.

חציתי בדרך את כל הנופים הידועים, המישר, פארן, צחור. כל אחד
בתורו, ואז כבר חתכתי דרך מנוחה לערבה. בכביש היה כבר אחר
צהריים מאוחר. ראיתי את הרי אילת מצד אחד ואת הרי אדום בצד
שני. עוד חיוג מקוצר.
''ירדן?''
בצד השני מוזיקה חזקה וצחוק. יכולתי לדמיין אותו עם המשקפיים
על החוף.
''אמיר!!!''
''מה קורה?''
''בסדר גמור, נהנים מהים.''
''סבבה, אני בדרך אליך לפני הטיול.''
''וואללה? מגניב, בוא, יש פה הכל, ים, מוזיקה, בחורות, אמרתי
כבר ים?''
''כן,'' גיחכתי.
''יאללה בוא כבר, אני בחוף שלנו.''

פגשתי את ירדן בחוף. מוזיקה רועשת אבל טובה, המון בנות. כל
הצוות שלו מהספינה היה שם ושיחק כדורעף. הוא כרגיל היה שם רק
עם הבוקסרים. הסתכלתי עליו כמה דקות מנחית בקצב ומתזז כמו שד
בחול.
השמש עדיין לא שקעה, אבל הזמן היה קצר. קראתי לו, ''ירדן!''
הוא שמע אותי, סימן למישהו להחליף אותו, רץ לאחד העמודים, לקח
משם את השעון, משקפי השמש ובקבוק הבירה שחיכה חצי פתוח ורץ
אלי.

''אמיר!''
''מה העניינים?''
''אחלה.''
לא יכולתי שלא לקנא. ''תזכיר לי בפעם הבאה לרחם עליך כשטוחנים
אותך שבת.''
הוא גיחך. ''יום להעלאת המורל, תסתכל עליהם, שפופים, אחרי
הפלגה.''
סקרתי את החוף כדי להראות הזדהות עם הסבל הרב בו היו החיילים
של ירדן.
הסתכלתי על הבירה ביד. ''איך הם יכולים להיות, עם כזאת דוגמה
אישית?''
הוא צחק ושם לי יד על הכתף.

''מה קורה אמיר? חזרתי לאפיק והוא אמר שהיית אצלו, עושה ביקור
חברים?''
אמרתי שכן ושיש לי משהו לספר לו. הוא ליווה אותי הרחק מהמסיבה
והמוזיקה נחלשה.
''זה לא קשור לחברה המסתורית שלך, נכון?''
אמרתי שדווקא כן. התיישבנו שנינו על כיסאות שעמדו ממש על קו
המים, הרגליים נשטפות בגלים, השמש נותנת באור זהוב, שעת השקיעה
הגדולה.

ירדן הסתכל אלי וחייך את חיוך הכריש שלו, עם המשקפיים והכל.
לקח לגימה מהבירה והציע לי.
''אנחנו לא נבריח אותה, מבטיח.''
''לא דואג'', לקחתי לגימה והחזרתי לו.
''באמת, איך קוראים לה?'' נשימה עמוקה.
''יניב.''

''יניב זה קצת מוזר לבת'', הוא קימט קצת את המצח.
''טוב, יניב הוא בן, ירדן. הוא החבר שלי.''
הוא הרים את המשקפיים שלו והסתכל אלי.
''באמת?''
''כן.''
''וואללה אמיר, תמיד היית שקט. אתה יודע מה אומרים על מים
גנובים.''
''שקטים.'' חייכתי.
''גם זה. אז מתי אני פוגש את העלם בר המזל?''
הסברתי לו שייקח לפחות עוד שבועיים ושעדיין שלא יבריח אותו.
''תזרום, ככה אומרים אצלכם, לא?'' הוא קרץ.
צחקתי והוא המשיך. ''חבל שאתה תפוס, הייתי מסדר לך מישהו
מהספינה, בחור חמוד, אבל הוא לא פה עכשיו.''
''תודה על המחשבה.''

''תגיד, אמיר''. הוא הרים קצת את המשקפיים והסתכל עלי.
''כן.''
''לא בא לך פעם עלי?''
הסמקתי, בטח שכן. עם איך שהבן אדם נראה, רוב הזמן הוא עסוק
בנפנוף של הבחורות (והבחורים) שמתחילות איתו.

אמרתי, בהיסוס, ''בהתחלה בטח, אבל אחר-כך עם כל הטיולים אתה
נעשית ממש כמו אח, וגם לא קשה לראות איזה צד אתה מעדיף, אין
סטיות הרבה יותר גדולות מלהידלק על סטרייטים.''
הוא צחק.
''אמיר, אתה ממש חמוד ויפה כמו בחורה, תאמין לי, אם הייתי בצד
שלך הייתי כבר מזמן עושה אותך.''
גלגלתי את העיניים. ''יש לך כזו דרך עם מילים, לא מבין איך
בחורות לא נופלות עליך מהשמיים.''
הוא התרעם ואז צחקנו ביחד.
''אז איך אפיק וסלע קיבלו את זה?''
סיפרתי לו איך היה, הוא שמח, ואז, לאחר מחשבה, עננה עברה לו על
הפנים. ''מה עם שחר?''
''הלוואי שהייתם מפסיקים לשאול את זה.''
''בכל זאת''. ידעתי שהוא חושב על הפעם ששחר הדביק בחור לקיר
במועדון.
''יהיה בסדר.''

התנצלתי בפני ירדן שאני צריך ללכת ואחמיץ את המסיבה, אבל יש
טיול. הוא חבק אותי והבטיח לי שכשהוא ירצה להתנסות במשהו אני
אהיה הראשון. נחלצתי מהחיבוק שלו שהפך ליותר מדי ידידותי.
כרגיל הוא מנסה להביך אותי, זה סוג של ספורט בשבילו.
מסרתי שלום לחבר'ה ונכנסתי למכונית.
אחרון.

נסעתי חזרה צפונה, השמש כבר שקעה אבל היה לי עוד כמה זמן
לעלייה של הירח. חניתי בפארן, נהנה מהאוויר הקריר יחסית של
הערב. ארגנתי את הציוד והמים ויצאתי לדרך.

הירח בינתיים עלה במזרח, גדול ואדום, ואני יצאתי לדרך. החממות
של היישוב השתרעו לאורך שלא נגמר בשקט מפחיד. הרוחות מנערות את
הבד הכסוף פנימה והחוצה כמו רפאים. עברתי אותם בדממה וחציתי את
השפך של הפארן בדרך לקניון של הברק. הלכתי בשקט, מנווט, משתדל
להקשיב לכל רחש. חוץ מזה חשבתי מדי פעם על יניב, וחשבתי לי
בכלל. עברתי את הפתח לקניון ונזכרתי בטיול שהיה לנו עם החוג
קצת לפני הקורס.

לפעמים זיכרון תופס אותך חזק כמו תמונה, כמו בסרט. עמדתי בשעה
הגדולה (והאהובה עלי) של השקיעה וצפיתי בתהלוכה של דמויות
שיוצאת מהפתח הצר של הקניון.

יכולתי לזהות את אור וטל המדריכים הולכים מלפנים ואת שאר
הילדים מהחוג. יכולתי לראות גם את סלע ואפיק הולכים ביחד, אפיק
כרגיל מדבר, ידיים מתנופפות באוויר בהתלהבות, רק עור ועצמות
הבחור, ושרירים, הוא בדיוק עבר את המבדקים. סלע מקשיב לו
בסבלנות, הולך עם התיק הענק שלו ומתנהג כאילו הוא שוקל כמו
נוצה. זה היה בטיול לפני שעופרי באה. אחריהם ירדן הולך בין שתי
בנות מהחוג, אומר משהו שלא יכולתי לשמוע וגורם להן לצחוק מכל
הלב. אחר-כך יכולתי לראות עוד כמה חברים מהחוג ואז אותי ואת
שחר הולכים ביחד.

אני הולך לי עם התיק, שקט, מהורהר, מדי פעם עונה לשחר. שחר
הולך לידי במרץ. השיער האדום שלו עדיין במצב הלא חתוך לפני
הצבא. כולו אנרגטי ומחייך למרות כל הקילומטרים שעברנו היום, זה
היה לפני שהוא התחיל לכעוס.

כמו בהרצה קדימה, המשכתי לראות איך הקבוצה עוצרת ליד העצים
והמים שהושארו כמטמון, פורקת את הציוד, השמש שוקעת. אנשים
מקימים מדורה, מבשלים, אוכלים, כל הדברים הרגילים בשגרה. מספר
הדמויות ליד המדורה קטן והלך וכולם נכנסו לשק''שים. שקט מוחלט,
מרחב פתוח ומעל מאיר חזק מדי ירח מלא. יכולתי לראות שתי דמויות
קמות בשקט מהשק''שים, מתארגנות ויוצאות לכיוון הקניון.
זכרתי את זה טוב. שחר ואני.

''תהיה בשקט שחר, אתה מרעיש כמו פיל", לחשתי לו.
''מי שמדבר!'' הסתכלנו טוב שאף אחד לא שם לב וזחלנו לקניון.
התכוונו לעשות אותו שוב באור הירח. בלי התיקים, למרות המים
הקרים בגבים. טיפסנו מהר ובשקט. הגענו לגב הראשון הגדול.
התפשטתי לגמרי (לא צריך לייבש ככה את הבגדים), שחר נשאר
בבוקסרים והתלבט אם להוריד גם אותם. הסתכלתי עליו ועל הגב, קר
לי רק מהמחשבה. אבל אם אני סובל, אז גם הוא.
בחיוך זדוני זרקתי לו, ''אתה לא מתפשט? מה אתה, כוסית?'' הוא
התעצבן והוריד גם אותם.
נכנסנו פנימה.

המים היו קפואים עד כדי עצירת הנשימה, עשינו את כל הקניון
בזריזות, הלוך וחזור, עם הרבה החלקות וצחקוקים. חזרנו וישבנו
בשקט על הגדה של הגב הראשון, יושבים צמוד, ידיים מחבקות את
הברכיים. חיכינו להתייבש, אור הירח לא בדיוק עזר, אבל האוויר
היה די חמים.

''פעם אחרונה שאני נותן לך לשכנע אותי לכזה דבר מטורף'',
אמרתי, יותר כדי לעצבן אותו.
''אני? זה היה רעיון שלך יא ציפלוך'', הוא העמיד פנים כועס
ודחף אותי, התנגדתי בצחוק, נהנה להרגיש אותו נוגע בי. בסוף
הפסקנו.
הוא השתתק ואז אמר, ''זו באמת פעם אחרונה.''
חשבתי פחות או יותר על אותו הדבר. ''בחייך, יהיו לנו עוד מספיק
פעמים''. גם לי היה קצת עצוב.
''אני מתכוון, פעם אחרונה עם החוג, עם כל החברים, לפני שכולנו
מתגייסים, אתה יודע.''
''כן.''
לבשנו את הבוקסרים והחולצות. ''אתה לא עייף?'' שאלתי.
''עדיין לא.'' הוא היה שקוע לו באיזה עולם.

נשכבתי על הירך שלו, מסתכל על העיניים שלו ועל הכוכבים.
הוא הושיט את הידיים קדימה, לברכיים שלו. כשהוא הניח אותן, יד
אחת נגעה, כמו בטעות ביד שלי, זה היה כמו זרם חשמלי. הוא לא
הזיז את היד והמשיך להסתכל עלי.
הייתי משותק לשנייה, יש מצב שהוא גם? איך אני רוצה אותו. חבר
או חבר? ומה אם זה לא יצליח ואני אאבד אותו לגמרי?
החלטתי.

שלחתי את גב היד שלי ונגעתי בלחי שלו מעדנות.
הוא נראה כאילו הוא רוצה להגיד משהו, עצר ואז שינה את דעתו.
''יאללה אמיר, בוא נזוז.''
לא הייתה לי ברירה. או יותר נכון, הייתה ולא הייתה. ''אתה
צודק.''
עשינו את שארית הדרך חזרה בשתיקה.
נכנסנו לשק''שים והלכנו לישון.

למחרת המשכנו לטייל, די מתעלמים אחד מהשני. בערב, אחרי שחזרנו
הביתה הוא תפס אותי לשיחה בטלפון ואמר שהוא היה מבולבל.
שלפעמים קורים דברים וזה לא אומר כלום וביקש שלא אדבר על זה
יותר.
עברה תקופה וכמעט לא התראינו. שחר היה עסוק בצבא, בטירונות,
במסלול, בקק''צ שלו (כמעט לא ראינו אחד את השני למרות שהיינו
בבה''ד ביחד) ועכשיו עם הצוות שלו. הוא היה בצבא שלו ואני
הייתי בשלי.
נפגשנו בעיקר בטיולים, שם זה היה שונה. אותה תחרות, אותו להט,
אותם ויכוחים לאיפה ללכת הפעם.

אף פעם לא הזכרנו את זה.

לאט, לאט, הקשר התחמם בחזרה, בין היתר בזכות אפיק, סלע וירדן,
שלא היו מוכנים לשמוע לא.

והיום?
הירח שקע.
התמקמתי לישון ואז עם אור ראשון עברתי במעוק. הנחל היה יבש,
השנה כמו בשנתיים האחרונות. חציתי את הגב הגדול, יבש כולו,
טיפסתי בסולמות וירדתי בצד השני ועוד הספקתי לתפוס טרמפ עם
ג'יפאיסטים חולי עבירות שלקחו אותי לטיול עם ארוחה, ובסוף
הורידו אותי בתחנת השאיבה אשלים (או במילון אבן שושן - חור
שממש קשה לצאת ממנו בטרמפים).

אחרי שלושה טרמפים, כמה שעות נוספות ועוד, הגעתי לפארן ולרכב
והתכוננתי לעשות את הדרך הארוכה צפונה. הרמתי טלפון.
''הי שחר.''
''הי אמיר.''
''סיימתי טיול לאור ירח, זה בסדר שאעבור אצלך?''
''בטח.''
נסעתי לערד.


עליתי בכביש הערבה צפונה. השמש חמה מעל. חושב. נזכרתי בשיר של
Tory Amos,
"Crucify myself". ושמתי את הדיסק במערכת.
הטיולים היו אותם טיולים, אבל שחר השתנה. הוא נעשה כועס יותר.
כאילו כל דבר אפשר היה להטביע ולנצח בכעס. הוא היה מדבר על
''ההומואים המזדיינים האלו'' בזעם פנימי לוהט ואני הייתי קופא
לשנייה, מרגיש משהו מתכווץ מבפנים. אני זוכר שפעם אחת ישבנו
כולנו ותפסתי את עופרי מסתכלת עלי ברגע כזה. השפלתי את
העיניים. הגעתי לצומת הערבה. השיר נגמר.

עליתי בעליות של סדום, נזכר בשמות של הקניונים שהייתי בהם.
עולה צפונה. עובר דרך המפעלים המכוערים של צומת צפית. הייתה גם
את הפעם ההיא במועדון. הוא פשוט הרביץ מכות רצח לערס שקרא לו
''הומו''. גם סלע וגם ירדן היו דרושים בשביל להוריד אותו.
המצוקים של אזור חתרורים רצו משמאלי לאחור. עוד כמה דקות
מגיעים.

נכנסתי לעיר, היה כבר אחרי הצהריים. לקחתי את הפניות המוכרות
והחניתי מחוץ לבית, מרגיש את העייפות מהטיול. הקלפים היו עדיין
מפוזרים. השהיתי את הכניסה ודחפתי אותם חזרה לחפיסה, נעצר על
קלף אחד. ''נסיך המטות'' - נסיך, מחזיק מקל ומלווה ע''י אריה
בתור בן לוויה. ברקע היה מדבר מתחת לשמש גדולה. מתאים.

יצאתי מהרכב, נכנסתי לבית, אמרתי שלום לאמא שלו ועליתי לבקר את
שחר.
שחר היה במפלס שלו, יחף, לבוש בבוקסרים השחורים של המחלקה
ובחולצת המסלול שלו. יכולתי לראות את המדים עם הכומתה זרוקים
על השולחן ואת המקוצר עם הכוונת מציץ מתחת למיטה.
''הי שחר.''
''הי אמיר''. חשבתי לשלוח יד ולמשש את השיער האדום עם התספורת
הצבאית החדשה ועצרתי בעצמי.
''איך היה הטיול?''
''החמצת.'' ידעתי שהוא עסוק עם החברה החדשה. שיניתי מהר את
הנושא. ''איריס עדיין פה?'' התברר לי שהיא כבר חזרה צפונה.
שמעתי קצת חוויות מהצבא ואז לקחתי ממנו מגבת, התקלחתי אצלו
ובסוף תפסתי לו את המיטה ואמרתי לו שלא ישכח להעיר אותי לארוחת
ערב.

ישנתי כמו אבן. שחר העיר אותי לאוכל וירד למטה. עמדתי מול
הארון שלו, מזהה בחיוך את פרטי הלבוש שהוא גנב ממני בטיולים.
התלבטתי אם לקחת כרגיל חולצה נקייה שלו ובסוף סגרתי את
הדלתות.
ירדתי למרפסת. ישבנו אצלו שם ובלסנו, השמש נגעה מולנו באופק.
אחרי האוכל, הדחנו את הכלים, אמא שלו הודתה לנו ויצאה.
התיישבנו בחזרה במרפסת, לבדנו.
שחר הדליק סיגריה ואני ישבתי על המרצפות, עדיין חמימות מהיום.

דיברנו על הצבא. הוא לא ידע אם להמשיך בקבע או לא. תכננו כרגיל
את הטיולים הבאים ובסוף אמרתי לו, כמעט בלי ברירה, ''נפגשתי עם
אפיק, סלע וירדן, יש לך ד''ש''. השמש הגיעה לנקודה האחרונה של
האור.
''וואללה.''
''כן.''
''היית עסוק.''
''כן, בדרך לטיול ירח.''
''איך באמת היה? איפה טיילת?''
''בקניון של הברק''. הוא מעך את הסיגריה במאפרה. השמש נעלמה
מהאופק.
''באמת?'' יכולתי להרגיש את שארית החום של היום מודגשת, עכשיו
שהשמש שקעה.
''כן.''

שתיקה. הרגשתי כאילו שהוא מוכן להמשיך עם זה לנצח.
''שחר, יצאתי מהארון.''
''אז מה שאתה אומר לי זה שאתה הומו?''
''כן.''
''ככה, אה?'' הוא הפטיר במרירות.
''כן. יש לי חבר כבר חודשיים.'' הוא הגיב כאילו שמישהו סטר
לו.
כבר היה חושך. ראו רק צלליות של הגבעות בוואדי, מוארות בקושי
מהאור המוחזר של העיר.
לא רציתי להיות שם.
שקט. שנינו ישבנו עם הפנים לוואדי. הוא המשיך לשתוק.

''טוב, שחר, אני חושב שאני אעזוב עכשיו.''
''אוקי.'' קמתי ללכת.
הלכתי כמה צעדים ואז שמעתי את הכסא מושלך על הרצפה.
''אתה פשוט חושב שאתה יכול להנחית את זה וללכת!'' הוא היה
אדום.
''לא רציתי לפגוע בך, שחר. אני פשוט לא רוצה להסתיר יותר. אין
לי כוח.''
הקול שלי נחלש ללחישה ''... פשוט אין.''

הזעם עזב לו את הפנים, הוא נראה מרוקן.
שינון מראש עוזר. ''אני אוהב אותך שחר - בתור אח. ואני בחיים
לא אעשה משהו שיפגע בך. אז אני הולך.''
חשתי דמעה נתלית בזווית העין. כבר לא חשבתי שאני מסוגל.
הוצאתי את האוויר, התחלתי ללכת.

''לא.''
''מה?'' עצרתי.
''בוא הנה.'' גם זוויות העיניים שלו נצצו.
הוא התקרב אלי וחיבק אותי. ''גם אני אוהב אותך - בתור מתרומם -

- צוחק.''
החיבוק הפך למפוקק עצמות. חיבקתי אותו בחזרה. הוא הרכין את
הראש שלו על הכתף שלי ונשען עלי. לא אמרתי כלום, רק שלחתי יד
לעורף שלו. הוא נשאר כך שנייה, נח עלי.
ואז כמעט בלחישה ''רק... רק תן לי את הקצב שלי.''
''אין בעיה, שחר.'' אוף, צריך לסגור את השיבר בעיניים.

כמה חודשים אחרי זה. זה היה טיול אחרי הסילבסטר. לא היה לי עם
מי להתנשק. יניב ואני נפרדנו. אני זוכר שהייתי לבד במועדון
ב-24:00. נסעתי משם ישר לערד, שר בדרך בקול שירים של מונטי
פייטון כדי לא להירדם. מחוץ לבית חיכו כבר אפיק, שחר ואבא שלו
שהתנדב להקפיץ אותנו. טיילנו יומיים וביום האחרון הגענו לגב
גדול עם מים צלולים בנחל בלי שם. אפיק ושחר קפצו והתחילו
להתפשט (בנוהל). התפשטתי גם כן, אבל נשארתי בבוקסרים. אפיק זרק
את אחרון הבגדים וצלל פנימה, נותן צעקה גבוהה שלא הייתה מביישת
אף אוחצ' ממוצע. שחר ואני נשארנו על החוף, מסתכלים אחד על
השני.

בלי להוריד את המבט, שחר הוריד את טייטס הספורט שלו.
הוא הזדקף, נתן לי מבט ישיר ואמר בטון קצת עוקץ אבל בעיקר
מתנצל,
''אתה לא מתפשט? מה אתה, כוסית?''
מדדתי אותו בעיניים. הורדתי גם כן. ''חכה חכה, נראה מי כוסית,
אני הולך להאכיל אותך באצות.''
שתי קפיצות נוספות למים, רעש של הרבה השפרצות, בליעות מים
וקולות צחוק.

אני בלי חבר, אבל עם החברים. מים, שמיים, מדבר ושמש.