הסופה תפסה אותנו עשר דקות אחרי שהגענו לפסגה. חזית עננים
שחורה הגיעה מהים השחור והתחילה להוריד עלינו גשם. בהתחלה עוד
חייכנו, חושבים שזה יעבור אבל מהר מאוד הבנו שזה משהו רציני
וכולנו התחלנו להתקפל. עלי, המדריך, הכניס את השמפניה הגמורה,
יפתח הכניס את מצלמת הוידיאו שלו, את מצלמת הרפלקס ואת מצלמת
הסטילס לתיק, תומר, עידו ומורן הוציאו בדאגה מעילי גשם וגיא
ואני הצטרפנו אליהם ואז התחלנו בירידה מההר.
כל החגיגה נראתה פתאום מוקדמת. השעון הראה כבר צהריים, איך
שהזמן עבר. נזכרתי איך התחלנו ללכת מטושטשים משינה בארבע
בבוקר, בחושך כמעט מוחלט, הכל בשביל להגיע לפסגה.

את גיא פגשתי ממש בבוקר של הטיול, ולא כל כך הספקתי להתרשם
ממנו. הוא נראה בכושר ומבין עניין. הוא גם נראה טוב, אבל את זה
שמתי בצד. שמחתי שהוא גם יוצא איתנו, כי זה גרם לי להרגיש בטוח
יותר. משיחות שעשיתי עם שאר החבר'ה הבנתי שהם לא עד כדי כך
מנוסים בטיול.

החברה החליטו לקחת פרדות וגם מדריך שייקח אותם לפסגה של הקצ'קר
ולעשות את הטרק הקצר. אני תכננתי להמשיך מהפסגה ולחצות את הרכס
בטרק ארוך יותר. למזלי זה היה גם התכנון של גיא, אז נחסכה ממני
ההתלבטות האם להמשיך לבדי. גיא ואני החלטנו להצטרף אליהם עד
לפסגה וחלק מהדרך חזרה ואז להמשיך בעצמנו. גיא שמח גם להצטרף
אלי כי הוא לא הביא אוהל.

את הירידה הזאת אני עדיין זוכר, היא נמשכה כמו נצח.
הגשם התחלף לו לשלג ובחזרה לסירוגין. עלי משך קדימה, מוביל את
הדרך ופותח פערים, לא מסתכל לאחור. זה היה כמו סרט איטי, שאין
לך ברירה אלא להיסחף עם התוצאות. תומר ויפתח נמרחו מאחור, אי
אפשר להשאיר אותם - לא במזג אוויר כזה. כולם היו עייפים, קראתי
לגיא והוא חזר אלי מיד, קשוב. הרוח והגשם הכו בנו כשניסינו
לשוחח ''צריך להגיד לעלי להאט ולעזור לשאר.''
''צודק. אני ארוץ קדימה ואחזור אליך.''

ביחד עזרנו להם, לקחתי ליפתח את התיק עם כל ציוד הצילום המיותר
שלו והחזקתי את היד למורן, עוזר לה לרדת דרך הבולדרים. גיא לקח
לתומר את התיק ורץ קדימה לעלי.
לצידי, עידו ומורן התחילו לפתח בעיות ברכיים מהירידה המהירה.
כדי לעודד אותם סיפרתי להם בשינויי גרסה קלים, איך חשבתי בטעות
שמישהי (מישהו) מתחילים איתי, הלכנו ביחד לכדורסל, נפצעתי
בברכיים, גיליתי שהוא (היא) לא מביעים עניין ובעקבות הפציעה
מצאתי את האהבה החדשה שלי. הם צחקו כמובן, מתעודדים לכמה
רגעים.

בשביל לסבך את העניינים, התחיל לרדת ברד וברקים הבזיקו קרוב.
גיא ואני תיזזנו כמו מטורפים, עוזרים בתורות לכולם לרדת בקטעים
הקשים. בנקודה מסוימת אפילו ברק אחד פגע עשרים מטר מאיתנו, בום
ענקי, משאיר חור קטן באדמה.

הגשם המשיך, אחרי ארבע שעות הגענו בחזרה לאגם, עייפים ותשושים,
כולנו היינו רטובים לגמרי. את פנינו קיבל הציוד שהשארנו שכבר
חלקו היה רטוב. בפינה קטנה בראש נדלק אור אזהרה שהזכיר לי את
הסכנה של להיכנס ללילה קר כזה רטובים. דחפתי את המחשבה הצידה,
חייבים לפעול.
''יאללה גיא, אוהל.''
''קדימה.'' התחלנו מהר להקים את האוהל, לא דאגתי כי שמרתי בתיק
ערכת בגדים מנויילנת בדיוק למקרה הזה.

החבורה ראתה אותנו מקימים את האוהל, נראה לי שהם היו שמחים
להיכנס איתנו ולהישאר שם, חבל שהאוהל התאים בקושי לאדם וחצי או
לשניים בהצטופפות חצי אינטימית. אמרנו להם שלום זריז וראינו
איך הם נעלמים בהמשך השביל. ריחמתי עליהם, אבל דחקתי את המחשבה
הצידה. יש להם רק שעתיים הליכה עד לציוד למטה, עם הפרדות.
אנחנו - אני, כבר בסוף הכוחות, מסוכן להישאר בגובה כזה הלילה.
בלי לחשוב הרבה פתחתי את השקית עם הבגדים היבשים והתחלתי
להתלבש.

איזו טעות של מתחילים - הגשם פתאום התחזק - תוך כמה דקות גם
הבגדים האלו היו רטובים. מקלל, נכנסתי לאוהל. גיא נכנס אחרי,
סגרנו את היריעה, בחוץ הגשם עדיין ירד.

כל הציוד שלנו היה רטוב לגמרי מהדרך למטה, ולמרות שניסינו
לייבש אותו על קירות האוהל, זה לא ממש עזר. האוויר הרטוב, העדר
מקור חום משמעותי (בטח שלא אנחנו) וטמפרטורות לא ידידותיות
לסביבה מנעו מהציוד להתייבש. כנראה שמישהו למעלה בכל זאת קצת
אוהב אותנו כי השק"שים נשארו יבשים, פחות או יותר. אכלנו קצת,
בחוסר חשק (העייפות הכריעה אותי אבל ידעתי שאני חייב לאכול),
והחלפנו את הביגוד הרטוב לבגדים הכי יבשים שיכולנו למצוא.

העייפות תקפה אותי ביתר שאת, והרגשתי איך ההכרה מחליקה ממני
באיטיות. מבעד עיניים חצי עצומות יכולתי לראות את גיא מתמתח
באוהל ומחליף חולצה, האור והצל משחקים משחק ניגודים על הגוף
השרירי שלו, צובעים אותו ברכות ובקשיחות. לא הייתי מסוגל
להסתכל עליו, למרות שרציתי.

נכנסתי לשק''ש. חשבתי באפאטיות מה ירון עושה עכשיו. דמיינתי
אותו ישן לו בשלווה במיטה, בלעדי, מתהפך ושם יד על המקום הריק
לידו, אבל ללא געגועים בולטים לעין.
גיא הסתכל עלי בדאגה. ''הכול בסדר, רן?''
רעדתי מקור, ''אני בסדר.'' אני יודע שלא נשמעתי משכנע במיוחד.
''אתה בטוח?''
''כן, אל תדאג, אבל אני חייב לכבות את עצמי לעכשיו.'' לא
חיכיתי. נפלתי לשינה חסרת תחתית.

הלילה הזה בפירוש נכנס לעשירייה הפותחת של הלילות הגרועים
בחיי.
כשאני מנסה לחשוב מה קרה, המוח מעלה רק שחור וחוסר זיכרון. אני
זוכר שהתעוררתי אחרי כמה שעות, אסיר תודה שאני עדיין חי. נשמתי
את האוויר באוהל, לח וטחוב, והרגשתי את עצמי עדיין רועד. בחוץ
הסופה עדיין השתוללה עם קולות של איום מובטח. הסתכלתי הצידה
וראיתי שגיא עדיין ער, הוא הבחין שהתעוררתי והניח את הספר
בדאגה, שם לי יד על המצח ואמר לי משהו. ראיתי את השפתיים זזות,
אבל לא שמעתי כלום. זה היה כמו סרט אילם, ניסיתי בתשישות להבין
אותו וויתרתי. הרגשתי את עצמי נמשך בחזרה לשינה.
נרדמתי שוב.
באמצע הלילה הרגשתי חום לא מוסבר. החום התפשט בכל הגוף, התחיל
באצבעות הרגליים הקפואות וסיים בלב. בלי לנסות להבין, קיבלתי
את החום הזה, הפסקתי לרעוד והלכתי לישון שינה אמיתית סוף סוף.

קמתי בבוקר.
זה עבר.

הייתי רק בבוקסרים בשק"ש. כבר לא היו קולות של גשם בחוץ והאוהל
היה מואר. קרן אור ריצדה באבק של האוהל, גורמת לי למצמץ
בעיניים. הסתכלתי על השעון, שמונה בבוקר. שמונה, רגע אחד,
נכנסנו אתמול לאוהל בארבע אחרי הצהריים - שש-עשרה שעות שינה,
וואו. חוט המחשבות שלי נקטע על ידי קול שריקה עליזה מבחוץ.
פתחתי את האוהל, אוויר מתוק וקריר נכנס פנימה, שאפתי אותו מלוא
הריאות וחייכתי. יכולתי לראות שמש חזקה בחוץ, שמתי על עצמי
חולצה ויצאתי.

השמש זרחה בבהירות מבורכת. יצאתי החוצה, מתמתח, לא מתפלא לגלות
שכבת קרח עבה על האוהל.
בתוך כל הסצנה המוזרה הזו, גיא ישב על סלע, כאילו כלום לא קרה,
והכין דייסה. הריח היה משגע, קינמון על הבוקר, נשמתי אותו עמוק
לריאות.
''היי'', הוא אמר בחיוך, ''איך אתה מרגיש בחור?''
''בסדר'', חייכתי בחזרה, טוב להיות חי.
הוא הסתכל עלי.
''רעדת חצי מהלילה, הייתי בסוף צריך להיכנס איתך לשק''ש
ולהתחמם איתך''.
הייתי קצת נבוך, ''וואללה, תודה.''
''שטויות, כמו בתרגולות בצבא.''
זה הפתיע אותי. ''באמת?'' אני שמח שלא עברתי דברים כאלה, הייתי
די קרוב לגבול שלי.
הוא אבד קצת במחשבות ואז ענה ''כן'', עדיין שקוע במשהו.
שיניתי נושא. ''מזל שיש שמש.''
''כן, לא נצטרך לרדת למטה''.

גיא הוציא את הדייסה מהאש, ושנינו טרפנו אותה כמו זאבים
מורעבים.
זה רק היה נדמה לי, או שגיא מסתכל עלי בצורה משונה? פטרתי את
המחשבה, הוא בטח דואג.
ברקע רצה המחשבה, אז ישנתי איתו לילה שלם באותו שק''ש ואני לא
זוכר - איזה חוסר צדק, טוב, עדיף. הוא בחור טוב וחבל לסבך את
העניינים.

הוצאנו לשמש את כל הדברים, בגדים, גרביים, מעילי רוח, פליזים,
כובעים, שק"שים, חולצות תרמיות, אפילו את האוהל עצמו פרשנו. לא
היה כמעט מקום על חלקת האדמה הקטנה שלנו. כעבור שעה הכל היה
יבש ואחרי שעתיים, הכל היה כבר ארוז בתיקים, כאילו כלום לא
קרה. הלילה הזה, רק זיכרון, הנדתי בראשי ועזבנו את המחנה.

המשכנו בטיול שהתפתח להיות יום קשה וארוך. עלינו וירדנו ועלינו
וירדנו. בירידות בדרך כלל מחליקים בדרדרות. בעזרת רועה זקן
מצאנו את המעבר ברכס בדיוק בזמן, שנייה לפני שהוא התמלא בערפל
ללא ראות. עברנו במעבר ונכנסנו לעולם לבן לגמרי. ירדנו בתוך
הערפל, רק השביל קצת מלפנים גלוי לפנינו, ולבסוף הגענו לאגם
קטן לקראת הלילה, בו יכולנו להבחין בכמה אוהלים ובמדורה בוערת
בעליזות בחוץ. כשהתקרבנו גילינו שהם ישראלים שבאו מהכיוון
ההפוך. שמחנו לפגוש אותם והם הזמינו אותנו להצטרף אליהם לארוחת
הערב. ישבנו והחלפנו חוויות ומידע תוך כדי הכנת האוכל ביחד.
אחרי האוכל התפתחו כמה שיחות במקביל מסביב למדורה.

גיא ואני ישבנו אחד ליד השני, נשענים קצת לאחור, מקשיבים
ונהנים מחום המדורה. האנשים שלידינו היו עליזים ומרוצים,
בתחילת הטיול. היה לי קצת קשה להיכנס לקלילות, הלילה בסופה
עדיין טרי בזיכרונות, גם גיא היה קצת מרוחק מהם.
פניתי לגיא. ''פשוט מסלק את הקור מהעצמות מאתמול.''
גיא הסתכל עלי עוד פעם. ''כן, היית די קודח ומלמלת הרבה.''
''באמת?''
''כן.''
''מה אמרתי?''
''בעיקר שם אחד''. גיא זז באי נוחות, רוצה ולא רוצה לדבר.
''תגיד רן, מי זה ירון?''

יכולתי להרגיש את הבערה מתפשטת בלחיים, השפלתי את הראש והסטתי
שלא יראה. זה לא קורה עכשיו, זה לא קורה. כמה קרשים התלקחו
במדורה, שולחים גל חום שהרחיק אותנו קצת מהמעגל.
''חבר טוב, למה?''
גיא נראה מהסס, ''עזוב, לא משנה.'' המדורה צבעה את הפרצוף שלו
בצללים ובאור.
''לא, תגיד.'' אחד מהמטיילים אמר כנראה משהו מצחיק, כי כולם
גיחכו מסביב. לא הקשבתי לו.
הוא אסף את האומץ. ''לחשת שאתה מתגעגע אליו, שאתה רוצה
אותו.''
לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל.
כל-כך נזהרתי.
באותו רגע היה פרץ צחוק חזק מהקבוצה ושנינו הרמנו את הראש,
להבין על מה. בירכתי בלב על ההסחה המושלמת, השתתפתי קצת בשיחה,
אחר-כך קמתי והתנצלתי על-כך שאני פורש לישון.

לא ידעתי מה לעשות.

הלכתי לאוהל, הלב שלי הלם בטירוף, צחצחתי שיניים ועשיתי את כל
הסידורים, שכבתי באוהל בשק''ש אבל לא יכולתי לישון. גיא פתח את
האוהל אחרי כמה זמן, הסתדר לשינה בלי להגיד מילה ונכנס גם
לשק''ש. המדורה עדיין הטילה צללים על האוהל מבחוץ.

''לילה טוב רן.'' הקול שלו היה קצת עצור, מה אני בדיוק שומע
בקול שלו?
''לילה טוב גיא.'' לא רציתי את המרחק הזה. אחרי כל מה שעברנו,
זה היה כמעט כואב.
בלעתי את הרוק, הלב הולם. ''תקשיב גיא...'' התחלתי.
''כן?'' הוא ניסה להישמע רגוע אבל יכולתי לזהות דריכות בקול
שלו.
''לא סיפרתי לך הכל ליד המדורה. ירון הוא... הוא החבר שלי.''
שקט שנייה.
''אז אתה הומו?'' הוא שאל ברכות.
''כן.'' חתיכת דרך לספר למישהו.

יכולתי לשמוע אותו חוכך בדעתו מה להגיד. בסוף - ''אין לי בעיה
עם זה, רק שתדע, ואם תרצה זה יישאר בינינו.''
''תודה.''
גיא התהפך עם השק''ש לכיווני. באור הדל של האוהל ראיתי את
העיניים שלו מודדות אותי.
''לא סיפרתי לך בסוף מה קרה באוהל, אתה פשוט רעדת בטירוף".
''כן, אמרת לי.''
''אז... לפי התרגולת הורדתי לשנינו את החולצה והמכנסיים
ונכנסתי איתך לשק''ש'', הוא הסמיק, נבוך כולו, ''גם אני הייתי
די קפוא.''
''אוקי''. היה לי קשה לדמיין אותי ואת גיא, הגוף שלו נצמד לשלי
וחום הגוף שלו זורם ונכנס לגוף שלי - המתנה החשובה ביותר
שהייתי צריך באותו רגע. במאמץ רב חזרתי למציאות.

''כשנגעתי בך הפסקת לרעוד.''
''כן?''
''ואז הסתובבת וחיבקת אותי. קראת לי ירון.''
בשלב הזה הייתי כבר אדום כולי.
הוא הבחין בזה והסיט את המבט שלו. ''מצטער, לא התכוונתי להביך
אותך.'' יכולתי לשמוע את הכנות בקול שלו.
''אה, תשמע, אני זה שמצטער. זה לא היה צריך לקרות''.
''שכח מזה.''

הוא שתק קצת, בחשכה של האוהל, ואז -
''אתה מתגעגע אליו?''
''כן, אבל...'' לך תסביר את הקשר המסובך הזה.
''אבל מה?''
''אני לא בטוח שהוא מתגעגע אלי.'' עם כל הריבים, העקיצות
ומשחקי הכוח שלנו. ירון רצה לדעת איך אני ארגיש עם בחור שלישי,
וזה כבר היה נראה לי כסוף של הקשר.
הוא הסתכל עלי בכנות. ''מצטער לשמוע.''
''יהיה בסדר.''

''נשמע כאילו הירון הזה חשוב לך.''
''כן, הוא חשוב לי.'' רק חבל שאני לא חשוב לו באותה המידה.
''בטח אתה חסר לו.''
ידעתי שהוא מתכוון לזה ברצינות, אבל הצחוק קפץ לגרון, מהול
בלעג חונק. ''אל תבנה על זה.''
''מה ז'תומרת?''
''אנחנו חברים, אבל בתנאים שלו.''
הוא לא אמר כלום, פשוט הסתכל עלי.
כל הגעגועים והתסכול עלו בבת אחת לגרון.
''הוא פשוט...'' נשמתי, ''לפעמים נראה לי שהוא משחק. רחוק.
קר.''

גיא עצר לשנייה ואז אמר ''אני מבין, חבל לי לשמוע''. הקול שלו
היה חם.
בלעתי את הרוק. ''יהיה בסדר''. הזמן מרפא הכול. ''תודה שאכפת
לך.''
''שטויות''. גיא שלח יד וליטף בעדינות עם גב היד את הלחי שלי.
התנועה הייתה מלאה רוך וחום, גורמת לי להיות אסיר תודה על
הרגע. לא לגמרי עיכלתי את המשמעות של התנועה הזאת, אבל הרגשתי
את העייפות מהימים האחרונים תובעת אותי. מלמלנו לילה טוב אחד
לשני והלכנו לישון.

בבוקר קמנו, השמש זרחה והאגם הבהיק וריצד גם כן. אכלנו ארוחת
בוקר ואמרנו שלום לקבוצה. גיא חייך והיה מלא חיים. כל-כך מלא
חיים שהוא הצליח לפתות את האגו שלי ולשכנע אותו להיכנס לרחצה
במים הקפואים של האגם. נכנסנו ביחד, משאירים את הבגדים בחוץ על
החוף, הטבילה הייתה קצרה, בקושי חמש שניות, מספיק זמן לצעוק
ולרוץ החוצה בחזרה. בחוץ חיכה לנו הדשא ושם נחנו מתחת לשמש,
מחכים להתייבש.

אחרי קיפול קצר, עזבנו את האגם ועשינו את דרכנו לאיידר, הכפר
שהוא סוף הטיול. היום היה בהיר, בלי סימן לערפל, הלכנו בעמק
ענקי שנחל קטן התפתל בו מצד לצד, חוצים כל הזמן מצד אחד לשני.
גיא היה מאוד סקרן, הוא שאל אותי שאלות כמו איך אני יודע שאני
כזה, מי יודע וכו'. זה היה די מחמיא לראות שהוא מקבל את
העניין. שמחתי שזה לא פגע בחברות שלנו.
עניתי כמיטב יכולתי ובסוף הרמתי ידיים.
''מה, אני ההומו הראשון שפגשת?''
''כן.''

ירדנו לקו של היערות.
הלכנו ביחד, מסביבנו הדרך התרחבה לנתיב עפר, החלפנו סיפורים
מהצבא וצחקנו על השטויות הרגילות. השמש זרחה מעל, האוויר היה
נעים והיער היה מלא בקולות של ציפורים ובריח המתוק שאחרי
הגשם.
איכרים עם העגלות נופפו לנו לשלום ואנחנו החזרנו את המחווה,
תנועות מלב אל לב בלי תרגום באמצע. זה היה פשוט אחד מהימים
המושלמים של הטיולים.

לבסוף הגענו לבתים העליונים של איידר שסימנו את סוף הטרק.
מצאנו מקום באכסניה קטנה. לבעלת הבית נשאר רק חדר עם מיטה
זוגית. לא רציתי להביך את גיא אבל הוא הבטיח לי שלא אכפת לו.
זרקנו את הציוד והלכנו לחמאם המיוחד של איידר עם בריכת מים
מינרלים חמים.
לא היו לנו בגדי ים, אז קיבלנו אזורי חלציים מיוחדים במקום
והלכנו להחליף. גיא יצא מתא ההלבשה עם אזור החלציים שלו ונראה
מצחיק, אבל שאר הגוף גרם לי לנשום עמוק. הוא ראה אותי מסתכל
עליו והסמיק קצת, מודע לעצמו.

הסבתי את הראש, מסמיק גם וחושב טוב טוב על העובדה שכבר יותר
משבוע עבר מאז הפעם האחרונה עם ירון. כדי לחפות על זה עזבתי את
גיא, התקלחתי ונכנסתי לבריכה.
המים היו מדהימים וכמעט רותחים, גורמים לי להרגיש כמו בן אדם
חדש. כל הקור בעצמות נמוג ונעלם, משאיר אחריו רק חמימות טובה
והרבה עייפות.

ישבנו ליד הבריכה החמה, רגליים משתכשכות במים החמים. פתאום גיא
זרק.
''תראה איך הוא מסתכל עליך''.
הפניתי את המבט. בצד השני של הבריכה ישב בחור יפה עם שיער
בלונדיני שנראה אירופאי. המבט שלו היה סקרן, אבל לא פולשני.
''נראה לי שהוא מסתכל עליך'', אמרתי.
גיא הסמיק שוב. ''אתה חושב?'' חייכתי מבפנים, עם כזה גוף מעוצב
כמו על ידי פסל, רזה ושרירי, איך לא?
''נראה לי.'' עוד בחור יפה ניגש לבחור הראשון, אמר לו משהו ושם
לו יד על הכתף.
הבחור הראשון אמר לו משהו בחזרה ושניהם הסתכלו עלינו. הם חייכו
בסבר פנים ועזבו.
''הם גם, נכון רן?'' הוא הישיר אלי מבט. העיניים החומות
והבוחנות הסתכלו עלי במין שאלה. כל מיני דברים מאחוריהן.
''נראה לי שכן.''

''איזה כיף להם שהם לא צריכים להסתיר.'' נימת הקול גררה מיד את
תשומת הלב שלי אליו.
''למה, אתה מסתיר משהו?'' בצחוק קצת ניסיתי לרכך את השאלה, לא
רוצה לפגוע בו.
''כן.''
הסתכלתי עליו כמוכה ברק. הוא קרא את המבט והחזיר אותו.
''כן.''
''לא חשבתי.''
החיוך היה מריר. ''אף אחד לא''. היה שם עומק ותהומות לחיוך הזה
שיכולתי להזדהות איתן. הוא המשיך.
''אתה הראשון.'' הוא שקע קצת, נראה פגיע.
''תודה.'' לא יודע באמת מה להגיד. ואז נזכרתי בלילה באוהל -
''אין לי בעיה עם זה, רק שתדע, אם תרצה, זה יישאר בינינו.''
גיא הסתכל עלי ולא זז שנייה ואז צחק. ''בינינו, אה?''
הוא התנער. ''בכלל, נראה שזה די שכיח פה''. מחייך אלי עם בחיוך
מלא שיניים.
''כן.'' צחקתי.
''טוב, רן, לא יודע מה איתך, אבל אני גווע מרעב.''
''צודק.''

התייבשנו ויצאנו מהר. פושטים על המסעדה הקרובה. אכלנו בשביל
יומיים או שלושה שהחמצנו.
בסוף, שבעים, גררנו את עצמנו לאכסניה. נכנסנו לחדר. כל הציוד
היה מפוזר בערבוביה. ארגנו את הדברים למחר. אני לטרק וגיא
לטיסה.
התיישבתי על המיטה וגיא התיישב על הכסא מולי.
גיא גיחך אך החיוך לא הסתיר את העצב שנגע בפניו, אולי אפילו
הדגיש אותו. ''היה טרק טוב''. ידעתי שהוא חושב על האוטובוס של
מחר.

''כן.'' גיחכתי, ''לא אשכח אותו, כמעט חוויה של פעם בחיים.''
''מוטב לך שלא'', הוא איים בצחוק ''שיהיו עוד הרבה."
''כן'', נעשיתי רציני, ''הצלת אותי, אתה יודע. תודה.''
''כן'', גם גיא הרצין, ''גם אני חייב לך תודה.''
''על מה?''
הוא הסתכל עלי. ''דבר ראשון כי גם לי הייתה בעיית קור.''
''אוקי''. חיכיתי.
הוא המשיך ''ודבר שני כי חיבקת אותי.'' יכולתי לשמוע את
המשמעויות הנוספות, הדברים שלא נאמרו מעל, ובאוויר.

הסתכלתי עליו בעיניים בורקות. שמח לגמול קצת בחזרה.
''גם - גם בזה אתה הראשון." הוא המשיך, קצת עצור, כאילו חושש
מהתגובה.
''זהו, רק רציתי להגיד תודה על התחושה שנתת לי''. יכולתי
לדמיין אותו בלילה הזה בזרועותיי. שנינו מחובקים בחושך.

''בוא הנה'', קראתי לו.
הוא התקרב. חיבקתי אותו. חזק. ''את זה אני עושה במודע.''
הרגשתי אותו מחייך. ''אתה בסדר אתה, רן.''
''תודה, גיא. גם אתה.'' הוא חיזק את החיבוק. יכולתי להישאר
איתו כך עוד הרבה זמן אבל במאמץ פנימי רב ניתקתי את עצמי.
צחצחנו שיניים, סידורים אחרונים ואז הלכנו לישון, שנינו
מותשים.

החלפתי בגדים ללילה וגיא החליף גם כן, יכולתי לראות שהוא מסתכל
עלי, מודד, אבל התעלמתי מהמבט ונשכבתי על המיטה. גיא נשכב
לידי, מוציא נשיפה ארוכה. התכסינו יחד בשמיכה הגדולה, אמרנו
לילה טוב אבל היה לי קשה להירדם.
דקה חלפה. יכולתי לשמוע את גיא נע בחוסר מנוחה. הוא נשם עמוק
כמו רוצה להגיד משהו.
''מה?'' שאלתי.
''... כלום'', הוא ענה.

שכבנו שנינו בשקט על המיטה. הוא שוכב לצידי, אני מודע עד כאב
לעובדה ששנינו לבושים רק בבוקסרים, ואין הרבה מרחק בין שנינו.
כמעט בלי קול, יכולתי לשמוע את היד שלו מגששת מתחת לשמיכה ואז
להרגיש את היד שלו, חזקה, מונחת על הירך שלי. היד לא זזה.
נשמתי עמוק. החלטה.
הכל הסתובב, כמו ברולטה. גיא, ירון, ארץ, חו''ל. שחקתי
באפשרויות לשנייה.
חשבתי על הריבים עם ירון וכמה רציתי להחזיר לו.
חשבתי על עצמי... בוגד. על איך אראה את עצמי בעתיד.
חשבתי על גיא, על הבחור המדהים הזה שנמצא עכשיו לצידי.
לא ככה.

תפסתי את היד בעדינות. החזקתי אותה ביד אחת ואז התרוממתי
לישיבה, תופס את היד גם עם היד השנייה.
''אתה יודע...'' החזרתי בעדינות את היד ושמתי אותה על הירך
שלו, משתהה אולי שנייה אחת יותר משצריך.
הוא הנהן בראשו ''כן''.
שכבנו אחד ליד השני במיטה, חסרי כוח לעשות כלום.
גיא שבר את השתיקה. ''אני מקווה שיהיה לכם טוב.'' הכתפיים שלו
מכווצות. זה היה מהסוג של הדברים שאומרים אבל ידעתי שהוא רצה
להגיד 'אני מקווה שיהיה לנו טוב'.
''תודה.'' הייתי אומלל.
הוא שמע את הטון שלי, שחרר את המתיחות. ''אין בעד מה.''
הוא התלבט קצת ואז שם את היד שלו על כתפי, עשה תנועת עידוד
קצרה והחזיר את היד.
''יהיה בסדר''.
הלכנו לישון.

למחרת בבוקר קמנו מוקדם. עדיין עם קורי השינה, התארגנו ויצאנו
החוצה לצינה של הבוקר. לאן שלא הסתכלנו, הכל היה אפרפר.
האוטובוס הגיע בחריקת בלמים והכפריים עטו עליו.
התחבקנו לפרידה בין כל האיכרים והאיכרות שהיו עסוקים בהעלאת
סחורה.
''אני לא אשכח אותך'', אמר לי גיא.
''וגם אני לא אותך", אמרתי.
''תרים טלפון כשתהיה בארץ.''
''מבטיח.''

נשימה עמוקה של אוויר הרים קר ועוקצני, ריח של בוקר. עיניים
עצומות מופנות כלפי קרניים ראשונות של שמש שמלטפות אותי ברוך.
אני מרגיש, יותר משומע, את האוטובוס מאחורי מתרחק. הולך כמה
צעדים ואז עוצר לשנייה -
אני פונה לאחור, מביט בקצה האוטובוס נעלם בעיקול.
משחרר נשימה שלא שמתי לב שלקחתי, ופונה חזרה, אל ההרים.
ממשיך ללכת עם הצעדים.