אני זוכר עוד את הרגע,
שבו הופעת מלפניי;
כמו זיק שלמות בלא כל פגע,
כמו זיק תמצית חלומותיי.

בתוך צער, לית תקווה וסבל
ובערבול הבלי-חיים
שמעתי ארוכות קול נבל,
בליל ראיתי פני פנינים.

חלפו שנים. רוחות וסער
את כל זכרונותיי מחקו;
חתכו זכרון קולך כתער,
זכרון פנייך הם טייחו.

בחושך-שבי, חושך-עוצר,
אז נמשכו להם ימיי,
בלי האליל, ועם החוסר
ברגש ובאהבת חיי.

אך נשמתי שוב נתעוררה,
ושוב הופעת מלפניי;
זיק של שלמות בלא כל שבר,
זיק של תמצית חלומותיי.

הלב פועם, פועם בקצב,
ושוב הם קמו לתחייה:
גם האליל וגם השצף,
הרגש ואהבת חיי.