קמתי בבוקר כרגיל. סוחר ערבי ממזרח העיר ניגן ביידיש "אלטע
זאכן", "אלטע זאכן". "אחמד"! קרא לייזרוביץ השכן ממול, "תעל,
תעל, בוא כבר". עוד מעט תגיע המשאית הרעשנית של העירייה. יגמרו
את היומית בהמשך הרחוב, בפינת רחוב אפרים. בעבודת המחקר
הראשונה שלי ספרתי צעדים של זבלנים. העירייה, כך הסבירה אורית
מנהלת המחקר, רוצה לחלק את העבודה בצורה צודקת. סלים התם במקום
לסבן חיפש קיצורי דרך. דילג כמו שד מהכביש לעמדה מהעמדה לכביש.
הוא גרר פחים בעליצות פורימית, מגניב הצצה מלגלגת לאחור: "נו,
איך אנחנו עושים דוקטור?" ואני מתנשף וסופר ורושם. לא ראיתי את
סלים בחושך הזה. לא שאלתי "מה נשמע?" "איך הילדים?"  שילמו אז
שלוש וחצי לירות לשעה נטו. סיבנתי בגבולות הסביר. גמרתי את
היומית לפני שירושלים התעוררה לנהמת המשאית של העירייה.
הבוקר הקדמתי אותם. עוד לייזרוביץ מתמקח עם אחמד ואני כבר שם
קומקום על האש, שוטף את הפנים במים קרים, שולח יד אל קצף
הגילוח, מנער היטב, מסתובב אל המראה ... אוי לא! מה זה? אלוהים
אדירים מה קורה פה? על המצח שלי מתנוססת בלוטה כזו. ביצה וחצי.
אני עוצם את העיניים חזק חזק. נשען על הכיור, נושם עמוק ומזחיל
את היד בשקט. הבלוטה שם. לוחץ בזהירות, לא כואב, תחושה רגילה.
מציץ למראה ובוחן את הזוועה. העור רגיל, לא מכה ולא חבורה. בשר
מבשרי הדבר הזה. זה לא יכול להיות אמיתי. "עוד לא הרגתי שום
הבל", אני ממלמל לעצמי. ריח שרוף מגיע לשירותים. הקומקום! אני
רץ לכבות את האש. שולח את היד אל המצח. ביצה וחצי. מה לעשות?
מה לכל הרוחות קורה כאן? איך מסתירים חטוטרת כזאת? ניתוח!
ניתוח! מוכרחים ניתוח, אבל איך יוצאים החוצה? איך יוצאים מזה?
כובע. בטח יש איזה כובע ישן של קאובוי או משהו. מטפחת ראש. מה
אני, אידיוט? צריך להיות הגיוני. לא להיכנס לפאניקה. אני מוכרח
לצאת מזה. המצאה, משהו.
לא אלאה אותך בפרטי הטירוף הזה שאוחז בן אדם נורמלי לגמרי, בן
אדם שקם בוקר אחד ומוצא חטוטרת ענקית ככה סתם על המצח.
אני מחליט לחבוש את העסק. מלביש עליו גרב ספורט לבנה ומתחיל
לעטוף בתחבושות. זה לא מסתדר. הזוועה רק מתרפדת. "להיפך", אני
כועס על עצמי, "את הראש צריך לרפד!". אני לוקח גליל ועוד אחד
ועוטף ומגלגל ומסובב. תודה לאל, התחבושת לא מחליקה. אני מחליט
לכסות עין אחת. שיהיה אמין. מוסיף מנה של פלסטר. יד שמאל חייבת
להישאר על המצח. ככה. אני משקיף למראה, כמעט משכנע. תאונת
דרכים. לא, הם הרי ראו אותי נכנס. אני יודע מה, נפלתי מהסולם.
זהו, נפלתי מהסולם כשתיקנתי את התריס.
להגיד לך את האמת, אני קצת מתבייש לצאת ככה. לא נעים. אני מציץ
מהחלון ורואה שהדרך פנויה. מתקרב לדלת, מניח את האוזן, פותח
חריץ, מציץ. אין איש. אני מושך את הדלת בזהירות, משתדל להניח
אותה על המשקוף. לא אנעל את הדלת היום. רק שאצא מהעסק הזה.
"היי דוד, מה קרה?" לעזאזל! לייזרוביץ החטטן. "הסולם.." אני
מתחיל להסביר, יד שמאל על המצח, מסתובב איליו באיטיות, מציץ
מתחת למרפק המורם. "אל אלוהים לייזורביץ!" אני נבהל "מה, מה
קרה?". לא תאמין, על המצח של לייזרוביץ, בלוטה ענקית כזאת. "מה
קרה דוד?" הוא שואל "נפצעת?". נמלטתי כמו משד. רצתי. אני עובר
ליד השיכון ורואה גברת שמנה עם מטפחת פרחונית ו... חטוטרת. מה
קורה פה? "סימה!" קוראת לה השכנה מלמעלה. אני שולח מבט למרפסת
של יוסי ודינה משולם. זאת דינה, עם הרולים המצחיקים שלה,
וחטוטרת. הרכבת דוהרת מטרים לפני. ילדים מנופפים לשלום עם חיוך
גדול ו...כן, חטוטרת.
התיישבתי על הפסים והתחלתי מושך בלהט את הפלסטרים, מסלק בכוח
את התחבושות, מסובב ומסובב ומגלגל על היד, חולץ את הגרב במשיכה
חדה וזורק את החבילה הדביקה הלבנה הזאת כמו לפגוע ברכבת
שנעלמה. ואני צוחק לעצמי וצוחק ומתנשף. אידיוט.