אנשים, תיזהרו במשאלותיכם. פשוט ככה. הנה, תראו את אלדין, כמה
הוא הסתבך בגלל המשאלות שנתנה לו המנורה. אבל אלדין בסוף ניצל,
ולי אפילו זה לא קרה. בעצם, הכי טוב לספר הכל מהתחלה.
הכל התחיל בבוקר בהיר אחד, שלא היה שונה מכל בוקר אחר. מרי
ומקס העירו אותי כרגיל לבית הספר. מרי ומקס, דרך אגב, הם
ההורים שלי. כן, מרי, כמו מרי שהייתה לה כבשה, רק שלמרי הנ"ל
לא הייתה כבשה, אלא שלושה תארים במנהל עסקים ועשרים אלף בחודש.
ומקס, כמו מקסימום - הוא די מתאים לזה, במיוחד כשמדברים על
מימדי גוף. כמו שאומרים, הורים לא בוחרים, אבל הם די נחמדים,
ליברלים כאלה, עד גבול מסוים. לא שאין לנו ויכוחים, למשל על
המקצוע שלי. מרי ומקס רוצים שאני אהיה רואה חשבון, אני רוצה
להיות צוללן. בית הספר בכלל, רוצה שאהיה בורג במפעל. בורג כזה,
שיחבר את הפגוש למכונית או יטען את הארגזים על המשאית, בערך
אלף פעמים ביום, תחת פיקוחם של ברגי-פיליפס שממלאים טפסים,
שעות השתלמות ובעיקר את הבטן. קודם בורג במערכת החינוך, אחר כך
בורג בצבא, ובסוף בורג במפעל. ממש החלום האמריקאי.
אז קמתי והלכתי לבית הספר. אז עוד הייתי תלמיד ממוצע, מהסוג
שאומרים עליו שיש לו פוטנציאל לא ממומש וזבל כזה. לא, אם לחשוב
על זה באמת היה לי פוטנציאל לא ממומש, כן, אבל באותו יום הייתי
בתוך "מגמת ההתדרדרות" כפי שקראתי לה. זה מין רצף של כמה
שבועות כשאתה מגלה שכל הציונים שאתה מקבל נמוכים באופן מחריד.
אז הייתי בקטע של הרחמים העצמיים, כסיסת הציפורניים ובאסה
עמוקה, כמו בכל "מגמת התדרדרות". התיישבתי בכיסא רגיל לגמרי
מהחומר הסינתטי הזה שאי אפשר להבין בהתחלה אם זאת בדיחה או
שבאמת זה כל מה שהממשלה מסוגלת לתת לדור העתיד שיבנה את המדינה
בעוד כמה עשרות שנים.
ישבתי וזימרתי את "בהאמה ממה" של להקת בוני אם (הדבר היחיד
שיותר יפה מזה הוא "מיי בייקר", של אותה הלהקה המדהימה). ואז
נכנסו לכיתה בוב השרוף ומוזס הג'ינג'י. בוב התרגש מאוד, כמעט
התפוצץ, הצביע על עצמו ואמר:
"ולי עוד מעט קונים כזה מחשב, חמישה כוכבים, ישר משטוקהולם. יש
שם, כאילו, פי שלוש מגהרצים וכונן קשיח עם זיכרון פנימי של
כרטיס מסך כזה כחול וכרטיס סאונד קולי, כמו שלוש רמקולים".
אני הערתי, ככה ברוגע: "קודם כל, בובי היקר, אומרים שלושה
רמקולים ולא שלוש, וחוץ מזה אצלי בבית כבר חודשיים עומד מחשב
עם פי שתיים יותר מהמגהרצים שלך, וכזה כונן קשיח שלא חלמת
עליו, אז קח הכל בפרופורציה". בוב הופתע מהמילה "פרופורציה"
(מסכן, לא כולנו זכינו להיות בהקבצה א'), עד כדי כך ששכח
להתעצבן על זה שקראתי לו "בובי". מוזס ניצל את השקט שנוצר כדי
לשאול אותי אם התכוננתי למתמטיקה. למה, שאלתי אותו, מתי יש
מבחן, והוא אמר שעכשיו, בתחילת השיעור הראשון. הרגשתי מין
דקירה בבטן. אחר כך עוד אחת ועוד אחת, ואז עבר כאב בתוך כל
האיברים הפנימיים בגופי, ונאלצתי לשבת כדי לא ליפול. אחרי
שנייה כבר היה צלצול, ואז נכנס מר גרין המקל וחילק את טפסי
המבחן. הסתכלתי על הטופס שקיבלתי, וראיתי דף ריק. אחרי שנייה
כבר התחלתי לזהות אותיות, שרטוטים, מספרים. לקחתי את אחד הדפים
הריקים שהיו מצורפים לטופס והתחלתי להעתיק את השרטוט מהטופס.
רק שאחרי שהעתקתי אותו ראיתי שאצלי על הדף לא היה משולש חסום
במעגל, אלא מין כוכב עם חמש פינות, פנטגראם. כאילו כל הכוח של
הפנטגראם מתרכז באמצע שלו. בהיתי בפנהטגראם לשנייה ואז קימטתי
את הדף וזרקתי אותו מהחלון.
שנייה אחר כך הרגשתי בחילה ורצתי לשירותים. הגעתי לשירותים
בדיוק בזמן, הקאתי את נשמתי ובכיתי. חזרתי מהשרותים כבר בתחילת
השיעור השלישי.
אחרי זה היום עבר מהר, וחזרתי הביתה עם השוק מהמבחן. נכנסתי
לחדר שלי, ישבתי על הכסא והרהרתי. חשבתי מה יקרה עכשיו, איך
לצאת מזה, מה לעשות. ואז הרגשתי משהו בתוך הכיס. הכנסתי יד
לכיס והרגשתי איזה נייר מקומט. הוצאתי אותו מהכיס, יישרתי אותו
וראיתי עליו את הפנטגראם שציירתי במקום המבחן במתמטיקה. טוב,
חשבתי לעצמי, אם זה הגיע אלי אחרי שזרקתי את זה מהחלון, כנראה
שיש לכך מטרה.
ואז, כאילו כאישור למה שחשבתי, הופיעה להבה קטנה באמצע
הפנטגראם. הלהבה גדלה קצת והפכה לעורב שחור מוזר. העורב עף אל
הצד השני של החדר, נחת על הרצפה והפך לאדם. אבל זה לא היה סתם
אדם, אלא ג'נטלמן בחליפה אדומה עם עניבה אדומה, ותספורת מוזרה
שממנה בלט זוג קרניים קטנות. צבע עורו של האיש היה בצבע
חום-אדמה עם גוון חזק של אדום.
הוא קד קידה מוזרה ואמר: "שלום וברכה, מישהו קרא לי?" ואני
שאלתי אותו מי הוא. "קוראים אותי לוציפר", הוא אמר, "ואני שולט
על מקום נחמד מאוד שקוראים לו העזאזל". לוציפר הסתכל מסביבו
והתיישב על כיסא בתנוחת הרגל-על-רגל האופיינית לאנשים חשובים
המודעים לכך. "כפי שאני מבין - אתה, נערי, צריך משהו", כאן הוא
עשה הפסקה קצרה, "שאני יכול להשיג". אני הצלחתי, במאמץ עילאי,
לגמגם "א... אתה ל... לא מתכוון לצ... ציונים שלי, נכון?"
לוציפר חיכה בסבלנות עד שסיימתי את דברי, והניד בראשו. "לא
התכוונתי לשום דבר חוץ מהציונים שלך, ילד", הוא חייך אלי חיוך
מרושע, "אימא'לה ואבא'לה יהיו גאים בך". נתתי לעצמי כמה רגעים
לחשוב על זה. למה לא, חשבתי. כפי שאומרים, נותנים לך - תיקח,
מרביצים לך - דווח למורה. אחרי שהגעתי למסקנה הזאת החלטתי לגשת
לעניין ולבדוק איך משיגים את זה. "אתה יכול לסדר לי את זה?"
שאלתי אותו. והוא ענה לי בלי היסוס: "תאמין לי, כפרה, אני
בחיים שלי עשיתי יותר מלהחזיר את הדימוי העצמי לאיזה ילד בכיתה
י'".
לוציפר קם מהכיסא, עשה סיבוב בחדר והתיישב על שולחן הכתיבה
שלי, הוציא מכיס החליפה שלו סיגר אדום, הדליק אותו באצבעו, לקח
שאיפה גדולה ונשף את העשן האדום מפיו בצורת טבעת שבתוכה היה
כוכב עם חמש פינות, פנטגראם. אחר כך הוא זרק את הסיגר לרצפה,
והסיגר נעלם. "אבל, כפי שאתה יודע, אמיגו, שום דבר לא בא
בחינם. אולי רק התולעת שעל החכה, וגם זה רק בשביל הדג. גם
שירותיו של עבדך הנאמן עולים קצת".
אני חשבתי, כמה אני יכול לשלם? כל מחיר, בעצם. בגלל זה שאלתי
אותו (בצחוק כמובן): "רוצה את הכליות שלי?" לוציפר ענה לי
ברצינות: "לא תודה. השתיים שלי עובדות נפלא". "טוב, אני מוכן
לשלם כל מחיר", אמרתי. "זה בדיוק מה שאני צריך, בייבי", אמר
לוציפר בחיוך מרושע, מחא כף ונעלם.
בהמשך אותו היום לא יצא לי לחשוב על לוציפר ועל הפנטגראמים, כי
דקה אחרי שלוציפר נעלם התקשר אלי מוזס הג'ינג'י והזמין אותי
אליו, וכשחזרתי הלכתי לישון כי היה מאוחר.
ביום הבא הבאתי מבית הספר מבחן בגאוגרפיה שעליו התנוסס הציון
100. מוזר, חשבתי, אני לא זוכר שהתכוננתי למבחן הזה או ידעתי
את התשובות כשעשיתי אותו. יום אחר כך הבאתי מבחן בביולוגיה
(96) ומחשבים (98). מרי ומקס היו מרוצים, אפילו מאושרים.
"תמשיך ככה", הם אמרו לי. אבל מוזר שהאוכל שאכלתי היה חסר טעם,
הסרטים שראיתי היו משעממים וכך גם הספר שקראתי, למרות שאני
זוכר שנהניתי ממנו מאוד לפני זה, והכי גרוע, בוני אם לא הצליחו
לשמח אותי, בעצם השירים נשמעו די חדגוניים.
שבועיים רצופי הצלחות בלימודים אחר כך, אחרי שהתלהבותם של מרי
ומקס מציוניי די דעכה, הבנתי שאני לא נהנה מכלום, והעברתי את
הזמן בציור פנטגראמים ושלדים. וככה זה נמשך עד עכשיו. היום,
אחרי 20 שנה, הפכתי לרואה חשבון עם ארבעים אלף בחודש, אבל לא
מצאתי את האושר או בכלל משהו שיהיה לי כיף לעשות, אז אני עדיין
מצייר פנטגראמים, שדונים ועוד מפלצות למיניהן. את הציורים האלה
אני שורף, הם בוערים במין מדורה אדומה בלי עשן, אבל כבר למדתי
להתעלם מכל מיני דברים קטנים כאלה שקורים לי כל יום.
עכשיו אתם בטח תרצו לשאול אותי אם ניסיתי לבטל את העסקה שלי עם
לוציפר. כן, ניסיתי, אבל כמה שניסיתי לא הצלחתי. מה שכן, זה
שהצלחתי להסתכסך עם כל העמיתים שלי בעבודה ובכלל עם כל העולם.
כמעט כל העולם, ליתר דיוק. עם מרי ומקס אני עדיין ביחסים
טובים.