גם מכוער, גם מזיע וגם עם שפם. כמה נמוך יכול הבן אדם לרדת. אז
זהו, שיש לו גם כובע מצחיה סגול מקומט שקיבל במתנה ממנופי אלי,
וכשהוא הולך, כל גופו נוטה קדימה וידיו מיטלטלות, צמודות לגלים
הסוערים המתערבלים בשיפולי הבטן. התבוננות נוספת מגלה את הרוק
בזויות הפה ואת שרידי ארוחת הצהריים דבוקים לסנטר.

כשהוא פונה אלייך, את נרתעת בבהלה, כאילו מקיצה מחלום. מקווה
שהוא לא שם לב לנעיצת המבט. משהו בעיניו אומר לך שהוא יודע
בדיוק מה את חושבת עליו. "סליחה, את יכולה לעזור לי לחצות את
הכביש?"

אוחזים יד ביד, ללא מלים, אתם פוסעים במעבר החצייה. "תודה
רבה", הוא מפטיר במבטא לא ברור ונפנה לדרכו. את מחייכת במבוכה.
את מתה כבר לשטוף את ידך האוחזת שנאנחת עכשיו לרווחה. בסיום
ארוחת הערב, כשתיזכרי בו, תרוצי לשירותים מלאת בחילה ואשמה.
הוא, לעומת זאת, בסיום ארוחת הערב יגהק גיהוק בריא וישתמש בידו
האוחזת למצוא מעט עונג בחייו. הנה, הוא מדמיין, שניכם פוסעים
בפארק חבוקים, מאושרים. הפרחים מלבלבים, השמש נעימה, וילדים
צוהלים ברקע. אחר כך אתם יושבים בבית הקפה זה לצד זה, מצמידים
ירכיים, מתלטפים. לעת ערב, גופו מוחץ את גופך העדין. החיים
יכולים להיות יפים.

ביום המחרת את לא ממש מופתעת לפגוש בו. שוב את מעבירה אותו את
הכביש. שוב את מלאת קבס ורגשות אשם. שוב הוא משתמש בידו האוחזת
לשיפור איכות חייו.

אחרי שבוע את כבר לא יכולה בלי זה. קצת מתוחה לקראת השעה
המיועדת. לא בטוחה אם הוא יופיע. שמת לב שבכל יום אתם אוחזים
זה בזה בצורה שונה. אתמול למשל, היתה לו אחיזה גברית בוטחת
שכזאת. שונה לגמרי מהפעם הראשונה שלכם. "מה קורה לי?" את תוהה
בלי קול, "אני פשוט חייבת להפסיק את מופע האימים הזה".

אחרי חודש, את מספרת בפעם הראשונה לפסיכולוג שלך. הוא לא ממש
מופתע. גם את לא מופתעת שהוא לא ממש מופתע. עוד הוכחה לחוסר
הערך שלך. טבעי בעיניו שתחכי בהתרגשות למאורעות מעין אלה.
פסיכולוג משועמם שכזה, מפהק מדי מפעם, מהנהן לו. גם הפעם את
מתאפקת לא לקום ממקומך ופשוט לחנוק אותו או סתם לטלטל אותו
חזק. במקום זה, את מחייכת בנימוס ומנסה להבין איך היד המיוזעת
שאוחזת בך יום יום מתקשרת לפרידה מאביך בגיל חמש. "כן", את
מטפטפת לך, "הכאב כל כך חזק. הגוף שלי לא עומד בזה". אף אחד לא
מבין אותך. לא החברות, לא אמא, בטח שלא "החברים לעבודה". כל
אלה שישכחו ממך דקה אחרי שתיעלמי להם מהעיניים.

למחרת, אחרי העבודה, את נפגשת עם דנה, החברה הכי טובה שלך נכון
לעכשיו. את מבטיחה שתפסיקי עם המשחק החולני הזה, למרות שברור
לך וגם לה מה באמת יקרה. "תתקשרי אלי מחר בשעה שלכם", היא
מציעה. "מחר יום ששי", את מזכירה לה, "אנחנו עושים זה רק באמצע
השבוע, ובעצם בתחילת השבוע הבא אני בהשתלמות של יומיים כך
שהפרידה מובטחת". הכאב עכשיו חזק מנשוא. צריך להודיע לו,
יומיים תמימים בלעדי ישברו אותו.

ביום שלישי אתם נפגשים שוב ואוחזים ידיים. הוא לא אומר דבר ואת
לא מתנצלת. הוא מקבל אותך כמו שאת. מבין שאת קובעת את הכללים.
עוד יומיים עוברים להם בנעימים, אבל את כבר יודעת שביום ראשון
הוא לא יופיע. וגם לא ביום שני. כרגיל במצבים כאלה, את שותקת,
מקווה שהדברים יסתדרו מעצמם, למרות הניסיון העצום שמורה אחרת.
מסתבר שעוד נותר בך קצת כבוד עצמי, כי ביום ראשון את לא מופיעה
לפגישה וגם לא ביום שני, וגם לא בכלל. החלטת לחסוך את ההשפלה
והדחיה. מדי פעם את מהרהרת בו. אולי הוא ממשיך להופיע שם בקרן
הרחוב. אולי הוא מצא מישהי אחרת. הפסיכולוג שלך לא ממש מופתע
שגם הקשר הזה נכשל.