אומרים שאנשים שגרים ליד הים, כבר לא שומעים את רחש הגלים.
בשעוניה שלו, היה יהודה שומע כל תיק ותק וקליק וקלק של כל שעון
ושעון מעשרות השעונים שהיו תלויים על הקירות, או עומדים
בפינות, או שוכבים במגירות.
אם הם עבדו.
מוסיקת הזמן. הוא ישב שם ארבעים וחמש שנה, יהודה, מסביב לשעון.
הוא יכול היה, כיינן אנין הלוגם ומזהה את שנת הבציר ואת מוצא
הענבים, לזהות את סוג השעון על-פי צליל מחוגיו הנעים. הוא
התרעם כשאמרו "תקתוק השעונים", כי במוסיקה הרי לא מתקתקים. את
מכלול הצלילים בחנותו דימה להרמוניה מושלמת, וכאשר כינור אחד
זייף - הוא מיד ידע להבחין בזה. ולכוונו באהבה.

יהודה חולל נסים ונפלאות בשעונים ישנים מימי הסבא והסבתא,
שלקוחות נוסטלגיים הפקידו בידיו כדי שיחדש ימיהם כקדם. הזמן,
אצלו, פעל לטובתם. אורלוגינים מהודרים בעלי שיעור קומה, שעוני
כיס משורשרים מדור לדור, שעונים כבדים או קלים הניצבים על
שידות ומזנונים, שעונים עם פיתוחים או עיצובים מעניינים,
שעונים מחומרים טבעיים או תעשייתיים, שעוני קיר עגולים או
רבועים, שעוני יד נשיים וגבריים, כל תקופה והשראתה, כל אופנה
וסגנונה.
אך המנגנון בפנים היה שלו, נהיר ומוכר ומתמסר, כאילו הוא יצר
אותו. יהודה. בידיו המנוסות, בעינו החדה, העטויה מגדלת, היה
בוחן את קרבי השעון ומחסנם מפני שיני הזמן.

יהודה אהב גם את המחוגים. היו כאלה מחודדים וארוכים, היו
קצרים, היו בעלי דמות וצבע, והיו נטולי מעוף. היו שהעביר משעון
לשעון, להתאמה מלאה.
יהודה אהב לטפל גם ברצועות. ממתכת, עם חוליות, מעור, עם
הטבעות, מבד, עם הדפסים סולידיים או משוגעים, מפלסטיק שנקרע
תוך כמה חודשים. היו לו גם צמידים יחודיים לחבר לשעונים, עבור
מי שחשבה כמוהו, ששעון הוא תכשיט. אולי שלושת אלפים רצועות
שונות היו בשעוניה של יהודה, רובן שכבו שם מבלי שראו אור. הוא
היה מזמין אותן מהסוכנים לפי טעמו, בשנים הראשונות, ולפי טעמם
המשוער של הלקוחות, בשנים הבאות, ומעולם לא יכול היה לצפות את
הדרישות. כמו שבאו פתאום השעונים הדיגיטליים המנוכרים, והכניסו
נורמות חדשות.

לא היתה לו אשה, ליהודה.
לו היתה, היה ודאי מעניק לה מדי שנה בשנה שעון חדש, בהוקרה
ובכבוד ובהערכה.
גם בצורפות קטנה הוא עסק, מתקין ומחבר ומקבע, מקטין או מרחיב,
דברים פשוטים. והיו לו גם כמה ענקים וטבעות בחלון הראוה, ועוד
כמה עגילים בשעוניה פנימה. בכל-זאת, הרי צריך להתפרנס, וטבעת
זהב יפה אחת מכניסה כמו עשרות תיקונים קלים. לו היתה לו אשה,
ליהודה, היה ודאי מזמין עבורה גם כמה עדיים יפים. יהודה היה
איש עדין.

לא היתה לו אשה, ליהודה, כי גיטה ארוסתו עזבה אותו לפני
החתונה. שעה לפני החתונה, שעה בדיוק. הוא שנא את הביטוי "ויפה
שעה אחת קודם". גיטה כבר לבשה שמלת-כלה, ולא הגיעה איתה לבית
הכנסת הגדול, שם עמדו להנשא. כל שנותיה כעלמה, ועוד הרבה לפני,
היא היתה מיודדת עם יהושע, שעשה כובעים. שעה לפני החתונה,
יהושע בא לגיטה עם עשרה כובעים יפהפיים, כמו שרק באנגליה היו
הגבירות לובשות לתחרויות הסוסים. גיטה אהבה את יהודה אהבה
עמוקה, ופתאום חששה שמא לא תהיה לו אשה מספיק טובה, אם כל כובע
שעובר יכול להסיח את דעתה. היא שלחה לו פתק בידי אחותה, שהיא
מוותרת על החתונה, שאבא שלה יפצה אותו גם על עוגמת הנפש וישלם
את כל הכסף, ושהיא עוזבת את העיר ויוצאת לדרך חדשה.
היא תכתוב לו, הבטיחה, ביום הראשון של כל חודש, היא תשלח לביתו
מכתב.

אבל יהודה לא רצה לחשוב עליה יותר, הוא פחד שהחודשים יעברו,
והמכתבים יגיעו, והוא יסבול ויכאב ויכאב. הוא לא רצה לזכור מה
התאריך היום, ומתי יהיה היום הראשון של החודש הקרוב, ושל החודש
שאחריו. ואחריו. הוא החליט לבטל את גורם הזמן האישי, בחייו.
הוא שאף לא לדעת כלל אם היום צהרי רביעי או מוצאי שבת, הוא לא
האזין לרדיו כדי שלא ישמע מה השעה. מוסיקה, הרי בכל מקרה היתה
לו.

יהודה קבר את עצמו בשעוניה. וכך ראה מולו לעתים שלוש ורבע
וארבע וחצי בו-בזמן, ומהצד שתיים וחמש דקות וגם שש ועשרה. רק
כשנכנס לקוח, ויהודה היה צריך לתת לו שעון מדוייק, היה יהודה
נותן לשעון זמן-לקוח, לפי שעון אחד ישן, שהטמין לעצמו בכוס,
ליד הקופה. לא הזמן הנכון, לא הזמן שלו, רק הזמן של הלקוחות.
ויהודה גר בשעוניה המוסיקלית שלו עם מיטה וכיור, וטוש ואסלה,
ומקרר וכסא, וארון ושולחן, מאחור, בחדרון קטן.
גיטה ומכתביה החודשיים לא מצאו אותו מעולם. לא היה לו זמן
בשבילם.