לאחר שנכפף כדור הארץ לשלטון הגלקטי הישיר של נופלדנס
וכהני התבונה הגלקטית האפלה, הפכה גם הישות האדמית המכונה
"ישראל" למשרתת ישירה של האינטרסים הגלקטיים של שלטון האופל,
אשר מגדלת לו חיילים ועבדי הייטק המזינים את האנרגיה החושבנית
של התבונה האפלה.
השאר אינם חשובים, ועל מצחם מוטבע המספר 21 כדי שלא יפריעו
וכדי שיזוהו וכך לא יוכלו לגנוב מהאחרים את זכויותיהם הניתנות
להם כמשרתי שלטון האופל. חסרי הזכויות נקראים המותווים
ו"משמרות המדינה" מרכזים אותם בערים מרוחקות. האחרים, שמשרתים
את השלטונות, מקבלים "כרטיס אזרחות" המקנה להם הרגשה שהם
אזרחים חופשיים. "האזרחים החופשיים" מתרכזים בשלוש
"אוטונומיות": 'מדינת תל אביב החופשית ובנותיה (תא"ב)' מתרכזת
סביב נציבות התבונה הגלקטית האפלה במה שהיה קרוי פעם
'הקריה', 'מדינת בית אל ובנותיה' המתרכזת סביב ביתו של הנציב
הנופלדנסי, ו'מדינת ירושלים' בה ממוקמת הנציבות הגלקטית
המרכזית באזור קרית הממשלה לשעבר. מסביב נמצאים כל השאר:
מותווים, עניים, חסרי זכויות. עוד מעט גם יתחילו להקיף אותם
בחומה. רגע לפני כן מצליח הסטוריון מצעד המחץ להסתנן לתל אביב
'החופשית', כשהוא משתמש באופנועו ותעודותיו של ריקרדו
פוירשטיין, צלם עיתונות תל אביבי שבא לבקר את חבריו בעיר
המותווים בה נמצא ההסטוריון, צפונית מזרחית לחיפה. כל זה מתרחש
בהסטוריה אלטרנטיבית שסיפור התחלתה מובא כאן בסיפור שזוהי
כותרתו.

מדינת תל אביב החופשית, שהיא מדינת כל אזרחיה (שביכולתם להשיג
כרטיס אזרחות ותעודת תושב) מתחילה מצומת גלילות.
כשעוברים את המחסום מצפון, האויר נעשה נקי יותר. מרגישים את זה
מיד. אפילו אף שהתרגל כבר לנשום את הריחות המצחינים, מלאי
השריפות והחומרים הכימיים המסתוריים עד כדי כך ששכח שישנו אויר
אחר.
הוא גם לא צפוף, האויר הזה. הוא אויר שמניח לך לגוף, לא נדבק
אליו במין לחות מתמדת. מזל שהגעתי בלילה, ולא ראו כמה אני
מזוהם, דרך ברורה להבדיל בין מי שבתוך תא"ב (תל אביב ובנותיה)
לבין מי שבא הרגע מבחוץ.
הגעתי אל הזולה של ריקרדו והשותפות שלו בדרום העיר בשעת לילה
מאוחרת, והן מיד שלחו אותי אל המקלחת. בפעם הראשונה מזה שנתיים
וחצי עשיתי מקלחת אמיתית, לא שטיפה מהצינור המטפטף של רחוב
הרקפת 12. כמה אבק שחור ירד ממני, לא האמנתי.
ובבוקר קמתי אל  שמים כחולים. לא ראיתי דבר כזה מאז
ההשתלטות. גם בימים הבהירים ביותר, כיסה אד צהוב ועכור את כל
פני השמים. מיותר להגיד שגם מה זה ציפורים מצפצפות שכחתי מזמן.
ועצים ירוקים, ירוק אמיתי.
אחר כך הבנתי שבתל אביב ישנו מתקן טיהור מיוחד, המסנן את כל
התחום האטמוספרי שמעל העיר ומרחיק ממנה את כל האלמנטים
המזהמים, כמו פעמון שקוף וסטרילי שדרכו חודר רק מה שנקי.
התושבים נהנים מזכויות אזרח מלאות. לא רואים כאן "סיירות
מקומיות" והמשמרות השחורים מסתובבים רק בקצה, איפה שהיתה התחנה
המרכזית שהיום היא מחנה שלהם, מוקף גדר ענקית. המקום של ריקרדו
נמצא די קרוב לשם וכבר הזהירו אותי באיזה רחובות לא ללכת.
הרחובות כאן נקיים וסלולים, מכוניות חדישות שכמותן לא ראיתי
נוסעות בהם או מרחפות. זו כבר לא הצעקה האחרונה. הצעקה האחרונה
היא מסוקים שמסוגלים לתפקד כמכוניות. אלה שמחזיקים אותם לא ממש
צריכים אותם, העיקר להראות שיש.
ובבתי הקפה, כולם יושבים עם המחשבים שריקרדו סיפר לי עליהם,
מתחברים לעולם מאושר שבו, כמו בעולם שלהם, אין אויר מזוהם,
כבישים מפוררים, שמים עכורים תמיד ומותווים. יש מלחמה, אבל
גם כאן, כמו במקום שממנו באתי, אף אחד כאן לא הולך לצבא, אף
אחד גם לא נראה לי עובד, אבל כאן לא יעצרו אף אחד באשמת
"אי-יצרנות", גם לא יתוו אף אחד.
מדינת תל אביב החופשית היא באמת חופשית בשביל מי שיש לו כרטיס
אזרחות, תעודת תושב ומטבעות מבהיקים, או שהוא חבר של ריקרדו.
חוץ מבכרטיס האזרחות ותעודת התושב המוזהבת שלו, צייד אותי
ריקרדו בלא מעט מטבעות מבהיקים, בעיקר כדי לשחד מחסומאים או
אחרים בדרך שעשויים לעשות בעיות, ובשאר הוא הרשה לי "לבלות על
חשבונו". מכיוון שלא היו לי בעיות בדרך, היו לי מספיק מטבעות
בשביל לנצל כל דקה פנויה בשלושת השבועות שהייתי שם בשביל הדבר
האחרון. השארתי את הקטנוע אצל השותפות של ריקרדו, והלכתי מבית
קפה לבית קפה, גם קניתי לי בגדים כמו שכבר מזמן הפסקתי לחלום
עליהם. השותפות, גם הן פינקו אותי, כמו שריקרדו ביקש מהן.
שלושה שבועות הייתי בעולם אחר, אולי העולם כמו שהיה צריך
להיות.

מדינת תל אביב משתרעת מהדרום שם היא מסתיימת בחומה המפרידה
אותה מבת ים-חולון, ועד שפיים בצפון. לאחר שטוהרה יפו ב"מבצע
חמץ 2", גם היא נכללת בגבולותיה. גשרים יוצאים מתחנת רכבת
ארלוזורוב (הנקראת כיום ע"ש ראש הממשלה שנהרג בפיצוץ המטוס)
אל בנותיה של תל אביב בשומרון, בשרון, בסביוני-אונו, גבעתיים
וחלקי רמת גן ופתח תקוה המסופחים, אליהן ניתן להגיע גם במסוק
פרטי או מכונית רחף, למי שיש.
למרות ההתנתקות מרוב השכונות הנמצאות מזרחית לנחל איילון,
נשארו בידי תל אביב היכל הספורט ומתחם הסינרמה, גם אליהם יוצא
גשר מתחנת הרכבת הישנה.
את הכל מקיפה חומת-מת"ג (מתח גבוה) שהיא עצמה בלתי נראית, אך
ניתן לדעת שהיא קיימת לפי צבע השמים באופק שמעבר לה, השונה
באופן משמעותי מצבע השמים במתחם הסטרילי של מדינת תל אביב. גם
מי שניסה לעבור אותה, יודע גם יודע, ולו לזמן קצר, שהיא
קיימת.
יש גם שתי תחנות לסינון, אחת בכניסה הדרומית מזרחית של העיר,
היכן שהיתה פעם התחנה המרכזית, והשניה בתל השומר. שתי התחנות
עוזרות לחומת המת"ג ולמתקן לטיהור האויר שנמצא איפה שהיתה
"ארובת רידינג" (הנקראת כעת על שם השרים האחרים שנהרגו בפיצוץ
המטוס) לשמור על איכות החיים בעיר ללא הפסקה.

עדיין יש כל מיני פחדים בעיר, לאחרונה זה קורה בגלל הסיפורים
המוזרים על רוחות רפאים המופיעות בלילות ביפו, יותר ויותר
אנשים נשבעים שנפגשו בהן, בעיקר סמוך ל"מתחם הגלקסיה" היוקרתי
שנבנה לאחר "מבצע חמץ 2". מספרים שגם שומרי המתחם היוקרתי,
שבידיהם מכשור היכול לזהות ממרחק של שני ק"מ אורחים לא רצויים
שמתכוונים לנסות להיכנס, אינם מצליחים למנוע מן הרוחות להסתובב
ממש בתוך החצר של המתחם, ותושביו נסגרים בלילה בתוך דירותיהם
ואינם מעזים לצאת וליהנות מן העצים הסגולים והכחולים, פרי
פיתוח ישראלי מתקדם, הנטועים בחצר. ראש העיר הבטיח, לפי כותרות
ראשיות במקומון היומי, שישקול הזמנתם של מומחים אמריקאיים בעלי
שם בכיסוח שדים. אני דווקא ניסיתי ללכת לשם לילה אחד, אבל
השותפות של ריקרדו שניחשו את כוונתי, תפסו בי בכוח ואיימו
לכלוא אותי בחדר. ראיתי את יפו רק בשעות היום, אבל לפי דעתי גם
ביום היא מלאה רוחות רפאים.

כמובן, יש מי שבונה את העיר ומגדליה, ועושה גם את שאר העבודות
הבלתי יוקרתיות אך הדרושות לקיומה. כבר בימים הראשונים התפלאתי
שאני לא רואה את העובדים האלה ברחוב.
בהמשך היה מי שהסביר לי שהעובדים השחורים, המובאים מבחוץ
ברחפות האוספות אותם מנקודות האיסוף שליד מקומות המגורים שלהם
ומחזירות אותם לשם בדיוק בתום יום העבודה (מן המשכורת שלהם
מנוכה בכל יום הנסיעה הלוך וחזור), אינם רשאים לצאת מן התחום
בו הם עובדים. "סיבות היגייניות". בוודאי. הבריאות שהם מביאים
איתם מחוץ לעיר אינה טובה.
התברר לי גם, שכל המקומות בתא"ב מגודרים בגדרות מת"ג בלתי
נראות. המתח חלש יחסית לעומת המתח בחומה החיצונית המקיפה את כל
העיר ואת בנותיה, וניתן להיכנס דרכן בנקודות מסוימות, הנקראות
"דלתות", באמצעות פס מגנטי הנמצא בכל כרטיס תושב של מדינת תל
אביב החופשית. לעובדים הבאים מחוץ לעיר, אין כרטיס כזה ולכן הם
לא יכולים לברוח ממתחם העבודה, וכך ידיה של "הסיירת המקומית"
כאן, שכמעט אינה נראית, משוחררות מן הצורך לתפוס שוהים בלתי
חוקיים או "סרבני יצרנות נמלטים", כי לא יכולים להימצא כאן
כאלה.
(העובדים שעבודתם דורשת הסתובבות בחוץ, כמו המטפלות בקשישים
העשירים, אוספי הזבל ואחרים, מקבלים "תג מתחם" (תג"מ) המכיר את
הרחובות שבהם מותר להם להסתובב, ומגיב בהלם חשמלי על כל נסיון
לחרוג מן הרחובות האלה. ראיתי לפחות פועל נקיון אחד שהתעלף
ממכת חשמל כזאת סמוך לצומת דיזנגוף-קינג ג'ורג'. כשהתפלאתי שלא
מגישים לו עזרה היה מי שהרגיע אותי והסביר לי שהוא יתאושש לבד,
והוא גם זה שהסביר לי את רוב הדברים האחרים).
מאוחר יותר התחלתי לתהות לעצמי, אם רק עובדים שמחוץ לעיר
מותחמים ע"י גדרות מת"ג  או תג"מים כאלה, אולי יש גם עובדים
מקומיים שמקום עבודתם כולא אותם בשיטות אלה, ואותם לא הזדמן לי
לראות בבתי הקפה הרבים של העיר, המלאים בעובדי "מקצועות
פרפריים" כפי שהם קוראים לזה. עכשיו אני די בטוח שיש.

נראה ש"מדינת תל אביב החופשית" מקיימת קשרים עם עוד מספר ערי
מדינה מקבילות בישראל. אני מניח שיש עליהן חלוקת השפעה בין
הכוחות הגלקטיים השותפים בהשתלטות. קלטתי את השמות "מדינת
ירושלים" ו"מדינת בית אל". ממה שקלטתי לא הצלחתי לקבל כל מידע
על הדרום והגליל, אבל הבנתי שיש עדיין שטחים כבושים ממזרח
לירדן ובצפון, וש"מדינת תל אביב" משתתפת בדרך מעורפלת כלשהי
במימונו של הצבא שמחזיק אותם. קלטתי גם שמועות על כך שחלק מן
העובדים הזרים והבלתי נראים שנדחסים בבוקר ברחפות ומוחזרים בהן
עם לילה, באים משם. אבל על הנושאים האלה כמעט שלא מדברים בתל
אביב, כמו שלא מדברים גם על נושאים אחרים.

לא מדברים כאן הרבה על החיים שבחוץ, ואם מדברים זה נשמע בדרך
כלל לא נעים.
כאילו, שהמותווים (כולם כבר קלטו, אפילו פה, שיש דבר כזה)
וכל האחרים, שחיים בערים "נגועות אי-יצרנות", איכשהו אשמים
במצבם. למשל, "הם הרי היו צריכים לדאוג לסדר לעצמם קארמה עם
נסיבות פחות אומללות", ביטוי ששמעתי אצל מזכירת המערכת, באחד
משלושת העיתונים שאליהם שלח אותי ריקרדו לנסות לדבר עם העורך.
רק העורך האחרון קיבל אותי, בשניים האחרים דחו אותי, באחד אמרו
לי שהעורך "עסוק בגלל שמכינים את גליון החג" ושאבוא אחרי החג.
בשני, איפה שהיתה המזכירה שאמרה לי את המשפט המצוטט, נזכרו
אחרי חצי שעה שחיכיתי ואחרי שהסברתי למזכירה באיזה עניין אני
נמצא, להגיד לי שהעורך לא בארץ בחודש הקרוב, ושאשאיר פרטים,
אולי הוא יחזור אלי. הרגשתי שם כל כך קטן ועלוב.
יצאתי החוצה ופתאום כל "מדינת תל אביב החופשית" נראתה לי
אחרת.
המשכתי לשוטט ברחובות, והבטתי אל מגדל ענק המתנוסס מעל הקריה,
מגדל מזכוכית, זכוכית שחורה, בדיוק כמו הזכוכית במתקן
הרובוטים שליד המחסום. עכשיו גם ראיתי את תל אביב כפי שהיא
באמת.

מקום משכנה של הנציבות.
זו הסיבה האמיתית והיחידה להטבות המיוחדות להם זוכים תושבי תל
אביב ובנותיה בלבד, האויר הנקי וכל השאר.

"עבדים, אפילו
שיש להם כזה כאילו"
כך הם נראו לי כעת כולם, בחליפות החדשות, נושאות המותגים, כלי
הרכב-רחף האופנתיים, היהירות העשירה.
כך יהיה, כל עוד יצטרכו הכוחות השולטים בגלקסיה את האנרגיה
שלהם, או לא ימצאו מקום טוב יותר בשביל להקים בו נציבות.
וגם הם יודעים את זה טוב מאד בעצמם.

בעיתון השלישי, אליו הגעתי אחרי שבשני העיתונים האחרים אליהם
שלח אותי ריקרדו התחמקו ממני, דווקא שמעו אותי, ועוד איך
שמעו.
המערכת שלו, שממוקמת בבניין ישן יחסית וקטנה מן המערכות
האחרות, היתה גם המקום היחיד שבו התעניינו באמת בשלומו של
ריקרדו, שכפי שמסתבר עבד כצלם "פרפר" בשביל כל העיתונים.
גם שם העורך לא היה בהתחלה, אבל הוא הצטרף קרוב לסוף. אחרי
שלוש שעות שדיברתי ודיברתי. אני לא זוכר איך השיחה התחילה ועם
מי, אבל פתאום מצאתי את עצמי מוקף בעובדות ועובדים מאזינים לי
בקשב רב, ראיתי גם דמעות בכמה מהעיניים כשסיפרתי מההתחלה את כל
הסיפור על הבית ברחוב הרקפת 12, על הסיירות שמעלימות את כל מי
שהן תופסות על "אי יצרנות", סיפרתי את הכל על ההתוויה, על
שבי שנורה בכדורי "סיירת ההתוויה" במארב על יד המפעל, גם על
סופה של לונה סיפרתי ועל אנשי ה-24 וההבדל בינם לאנשי
ה-21. סיפרתי גם על פבליטו וגרסיאלה שלקחו מהם את הילד כי
למותווים לא מרשים לגדל ילדים. בסוף סיפרתי גם על החומה
שמתחילים לבנות מסביב לעיירה, וסיפרתי גם את מה שסרגיי אמר
בקשר לחומות שכבר נבנו קודם, סביב הערבים. על זה, מסתבר, הם
דווקא שמעו די הרבה, וגם השלימו לי ידע. אפילו סיפרו שהיתה על
זה הפגנה בכיכר מלכי ישראל. כשסיימתי, העורך טפח לי על השכם
ואמר לי שעשיתי מעשה אמיץ מאד בכך שהגעתי לכאן, ושאהיה בטוח
שמה שמסרתי יכה גלים. כמובן שהשארתי שם את סרטי הצילום עם
התמונות שצילם ריקרדו.

בכך, בעצם, גמרתי לעשות את מה שהיה לי לעשות בתל אביב בשביל
ריקרדו. יצאתי לרחוב, היו שעות אחה"צ אחרונות והאויר שהיה לוהט
כשנכנסתי, הצטנן. היה ברור לי שלמחרת אני לוקח את האופנוע
וחוזר לשם, אחרי הפינוק של הלילה האחרון, שהשותפות הבטיחו לי
שיהיה "שיא הפינוקים". בהרגשה הכי אופטימית שהיתה לי מאז באתי,
מאושר, רגוע, אולי זחוח מדי, הלכתי לאיטי וברח' יהודה הלוי
שכחתי לפנות איפה שהייתי צריך, וכשהבנתי את זה היה מאוחר. שתי
ניידות שחורות עצרו לידי, ושוטרים בשחור דרשו לראות את התעודות
שלי. הראיתי את התעודות של ריקרדו. אלא שאחד מהם הכיר אותו.
"זה לא ריקרדו פוירשטיין, זה מישהו בלתי חוקי", אמר לאחרים,
ומיד תפסו אותי ידיים חזקות ודחפו אותי לניידת.

ב"תחנת הסינון" הדרומית (התחנה המרכזית לשעבר) הוחזקתי יומיים,
בהם ניסו להוציא ממני מי אני ומה עשיתי לריקרדו פוירשטיין. אחר
כך העבירו אותי ל"תחנת הסינון" של תל השומר, שם חיכיתי שבוע
וחצי (כולל כל זמן החג) עד שיגיעו "חותמי ההתוויה" החדשים, עם
פונט חדש למספרים, שעל עיצובו עבד במיוחד גרפיקאי מרמת גן.
זה לא לקח יותר מכמה שניות, צריבה קלה על המצח ("הקרח עושה
גרפיקה נאה, לא?" אמר המתווה בחלוק לבן לאסיסטנטית שלו שהנהנה
בהסכמה), ועכשיו גם אני מותווה.
משם העלו אותי בו ביום, ה-21.10, לאוטובוס מקרטע, ובערב הייתי
שוב ברחוב הרקפת 12.