New Stage - Go To Main Page

אופיר צביק
/
מנגינה אפורה

הוא:
הרהרתי לעצמי במושב האחורי של המונית. חלפנו לאורכם של שטחים
נרחבים לאורך פס הברזל הענקי שהחזיק את המונית מעל האדמה.
השענתי את ראשי כנגד דלת הפלדה השקופה ועצמתי את עיניי. היה
קר. קר מאוד. הסטתי מבטי הצידה , "כמעט ולא רואים יותר צבעים"
סינן לעברי הנהג. הגנבתי עוד מבט כלפי חוץ "כן" הנהנתי
וחייכתי, "כמעט וכבר לא רואים צבעים". על רגלי היה מונח תיק
ז'מס שחור בעל תופסן כסוף, התיק הזה היה חשוב.  הנוף לא השתנה,
הוא נשאר אותו הנוף זה זמן מה. אפור לעיתים לבן או שחור ומדי
פעם פלומות אור כחולות הבורחות מן העננים הכבדים המכסים את
הכיפה הגדולה שעטפה את כולנו. היו אלו כל אותם המבנים הענקיים
שעטו על פני האדמה, הוכחה ניצחת לכוחו של האדם על פני איתני
הטבע. "לאן בדיוק אתה רוצה להגיע?" שאל הנהג. לי לא היה מושג
"פשוט תרחף לאורך הקו" אמרתי וכיסיתי את פניי בשני ידי. "התיק"
חשבתי, "התיק". חוסר האונים הזה, לא ידעתי מה לעשות. שוב הבטתי
החוצה ושוב עצמתי את עיניי. נרדמתי.
"או אני רואה שהתעוררת" פקחתי את עיניי, "כן" עניתי. "לא רציתי
להעיר אותך אז פשוט המשכתי לנסוע, זה בסדר?", "כן בוודאי"
עניתי "בוודאי שזה בסדר" בעיקר כשאין לנו יעד נסיעה חשבתי
לעצמי וגיחכתי קלות. שפשפתי ברכות את עיניי ופיהקתי. הנוף נשאר
אותו נוף פשוט רחוק יותר. ורחוק היה המטרה, רחוק מהכל. לברוח.
נזכרתי בכל, באנשים, במקום, במנגינה המלנכולית שהתנגנה לאיטה,
בשעון שלא פסק מלבצע את מטרתו, במה שעשינו. במה שעשינו, זה
כאב. דמעה זלגה מעיניי. ושוב סובבתי ראשי לעבר החלון. לברוח.
הנהג שלח מבטו לעברי תוך כדי נסיעה מדי פעם, אבל לי כבר לא היה
איכפת זה במילא הסוף. "אתה, אתה בוכה?" שאל הנהג. מחיתי את
הדמעה והנהנתי בראשי. "אבל איך?"! איך זה יכול להיות?". הנדתי
בראשי לשלילה ועניתי בקול חנוק אני לא יודע. "אתה גם מרגיש?!"
שאל, "קצת" עניתי. "למה אתה?!" רטן הנהג. הרמתי את כתפי
והשפלתי מבט, "לא יודע, אני לא יודע" ונזכרתי שוב בתיק, "התיק"
"לעזאזל למה אתה ולא אני!" התעצבן הנהג, "אז מה אם מה שאני
עושה זה רק לנהוג במונית מזורגגת לאורך הפס, גם לי יש
זכויות!", אבל זה לא היה באשמתי, לא אני קבעתי שהוא לא ואני
כן, אני לא רציתי את זה אבל פשוט לא יכולתי לומר זאת לנהג.
"אתה לא מפסיד הרבה" אמרתי לנהג, "לך קל לומר זאת" צעק הנהג
והטיח ידו במתקן הניווט, "לך יש את זה" אמר. "ואני לא חפץ בזה
כלל וכלל!" צעקתי לעברו. "או כן, אז למה יש לך את זה?!" אמר
הנהג כאשר הוא מפסיק לנהוג וניגש לשבת מולי, כנגדי. "למה לך?
למה אתה? למה למה למה לא אני?!" צרח הנהג ונטיפי הבל פיו צנחו
עלי כמו בהילוך איטי. הושטתי ידי לנגב את הרוק, "אז אתה רוצה
להרגיש?" שאלתי. "כן! כן לעזאזל אני רוצה להרגיש" אמר. "אם כך,
לו יהי כן". פתחתי את תיק הז'מס השחור, עשרות בקבוקים קטנים
היו שם, לקחתי אחד וסגרתי את התיק. הנחתי אותו בצד. "פעם הייתי
איש מדע מפורסם" סיפרתי לנהג שהביט בי בעצבנות. "ניסיתי לפתח
נסיוב שיאפשר לבני האדם לחזור ולהרגיש. רציתי נורא להרגיש
אהבה, כל כך הרבה דיברו עליה, כל כך הרבה כתבו עליה, שזה הרגש
הכי יפה בעולם הכי מדהים." עצרתי בכדי לבלוע רוק, אלומת אור
כחולה התדפקה על דלת הפלדה השקופה ואח"כ המשכתי "בסוף הצלחתי,
פיתחתי את הדבר המזורגג הזה." הנהג נרתע לאחור לרגע ופניו קרנו
אך אני המשכתי " לא נראתה בזמנו שום סיבה לנסות את זה על מישהו
אחר מלבדי, רציתי את זה אובייקטיבי ככל האפשר" לפתי הבקבוק
בידי והראתי לנהג. הנהג בהה בבקבוק כאילו היה זה אלוהים בעצמו,
חיוך נסוך על פניו. לא היה זה חיוך של אושר אלא חיוך של
סקרנות, אותו חיוך שכולנו אילצנו את עצמנו לחייך במרוצת השנים
אחרי שגילינו שאותם רגשות היו אשליה ותו לא.  "אתה צריך להיות
חזק, זה לא קל" אמרתי, "לא קל בכלל". הנהג הצביע לכיוון התיק
"אבל יש לך פה עשרות בקבוקים כאלו, אפשר לייצר עוד המון ולתת
לכולם!" קרא ומוחו הוגה חזיונות חדשים. חייכתי בציניות "אפשר
לעשות המון דברים, השאלה היא מה נכון ומה לא" הנהג ספק את ידיו
"לא נכון יהיה לשמור את זה לעצמך" טען. "לעצמי? לעזאזל תאמין
לי איש לא ירצה בזה לאחר שיטעם את הטעם המר הזה!". "אז אולי
תיתן לנו להחליט!" ביקש הנהג בתוקף. "כן" עניתי "כן! זה בדיוק
מה שאני אעשה" ונתתי לו את התיק, "תחליט אתה" ביקשתי ומחיתי את
הדמעה האחרונה, "לעזאזל המנגינה הזו" גידפתי ואחזתי בראשי, לא
יכולתי לסבול את זה יותר פתחתי את דלת הפלדה השקופה, קול של
ואקום נקרע שבר את הדממה וקפצתי לאדמה המאוד רחוקה, הכל בכדי
להפסיק את המנגינה הארורה הזו.

הנהג:
הוא נתן לי את התיק וקפץ, ניסיתי לתפוס אותו אך היה כבר מאוחר.
אני מניח שאם היו לי רגשות הייתי מרגיש מה שקוראים עצב למרות
שאין לי מושג למה. לקחתי את אחד מבקבוקי ה"אהבה" הללו. ופתחתי
אותו. לא היו הוראות, שמא עלי לשתות את זה או למרוח. בחרתי
בלשתות. זו נראתה לי דרך פשוטה וקלה יחסית. בלעתי את הבקבוק
בלגימה אחת ואז הכל החשיך.
כשהתעוררתי הייתה לי תחושה מוזרה שכזו, תחושה שעוד לא הכרתי,
שמא הייתה זו האהבה? זה כאב. כאב אינו המילה המתאימה אך איני
מסוגל לחשוב על אחרת. מוזיקה צורמת, כואבת  התנגנה. כנראה זוהי
המוזיקה שהוא דיבר עליה. המנגינה האפורה. פרץ דמעות שטף את פני
וחוסר רצון מילא את גופי התמים. עצב עמוק, אהבה ארורה. ניסיתי
להקהות את רגשותיי החדשים ולפעול בהיגיון וכך עשיתי, ידעתי מה
עלי לעשות, זה היה ברור, זה היה הדבר היחיד שהיה ברור אחזתי
בתיק ופתחתי שוב את הדלת. עוד מעט כל זה ייגמר, התיק בידי
והאדמה כבר לא כל כך רחוק.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 13/2/99 22:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר צביק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה