עליתי מהמנהרה בדרך לקו 61. היא באה מולי, לבושה חולצה ארוכה
וחצאית ג'ינס, צמתה מתנפנפת מאחור. חצאיות ג'ינס, זו ממש המצאה
נועזת! כי זה מצד אחד מודרני, מצד שני שמרני. ואתם יודעים מה?
אולי הרבנים האלו צודקים - יש משהו סקסי באשה שמכסה את רגליה.
שלא תבינו לא נכון - אני בעד שחרור האשה (אם מישהי קוראת...),
ואם חם לה אז שתעשה מה שהיא רוצה. אבל חברותיי, האריזה היא הכל
בחיים, ולפעמים אני רוצה להישאר במתח ולא לדעת מה אני מקבל.
בעוד אני מהרהר בחצאיות ומה שיש מתחתן, היא ניגשה אלי והגישה
לי סרט כתום. הסתכלתי לה בעיניים. ילדה יפה. עיניים כחולות
מביטות אלי, מנסות לראות אם אני בצד שלה או לא. מה יכולתי
לעשות? ברור שאהיה בצד שלה, לפחות לעוד מספר דקות. לקחתי את
הסרט והיא חייכה אלי. עכשיו, אני יודע שהעולם הזה שקרי ומזויף
כמו השפם של עמיר פרץ (הוא צובע אותו, לא?), אבל אני נשבע לכם,
החיוך הזה היה כל כך טהור, כל כך כואב, שכמעט נהדפתי לאחור.
איך יכול להיות שכל מה שאני שואף אליו, התשובה לכל שאלותיי,
האמת המוחלטת, מצוי בידיה של מתנחלת?
חייכתי אליה בחזרה, חיוך שלא חייכתי מימי, חיוך של אושר. בטח
נראיתי כמו אידיוט, עומד תקוע עם החיוך הזה מולה ולא זז. היא
צחקקה קלות, מסיטה פניה ומכסה את פיה בידה. התעשתי. "אהמ...
סליחה... אני פשוט נפעם לראות את העבודה שאתם עושים כאן. זו
עבודת קודש! חיזקו ואימצו" היא צחקקה שוב, הפעם יותר מוחמאת
מנבוכה. קשרתי את הסרט לתיקי ופניתי אליה שוב. "מה השם שלך?
כלומר... אני רוצה לשים פתק בכותל עם השמות של כל אנשי השם
שנלחמים למען שלמותה של הארץ המובטחת, שיבדל שמם לחיים ארוכים
ומלאי מצוות". "שמי רחל ולרשטיין" - וואלה, אני לא מאמין שהיא
קנתה את זה! הוצאתי פתק, ורשמתי עליו את שמה, תוך כדי מלמול
"רחל... ולרשטיין...". אבל אז היא אמרה "אבל זה באמת לא חשוב,
אנחנו עושים מה שכל אדם יהודי צריך לעשות, אנחנו לא צריכים
ברכות, רק אולי קצת עזרה בחלוקת הסרטים". יכולתי להגיד לא?
ניגשתי איתה לאוהל המאולתר, מסביבנו מפות של גוש קטיף ודגלי
יש"ע, ובפנים מתנחלים שותים פאנטה. היא הציעה גם לי בקבוק.
לקחתי. הייתי צמא. "ברכה עלייך שהבאת מזור לאדם צמא" אמרתי,
לפני שמלמלתי את ברכת המזון, או השתייה, או אני לא יודע מה, כי
אני לא ממש זוכר מה צריך להגיד חוץ מאת האמן. היא דיברה עם
ידיד שלה, והצביעה על הסרטים שבאוהל. כנראה התכוונה שהוא (ולא
היא) יסביר לי את כל התהליך. הרגשתי שהיא בורחת לי מבין
הידיים, ופשוט לא יכולתי שזה יקרה. אז קמתי ואמרתי בקול רם, כך
שכל יושבי האוהל יאזינו לדבריי. "ברכה על ראשיכם מאת הצדיק
מוילנה, הייתי עד להתעלות הרוח וחירוף הנפש על מזבח קידוש
ואיני יכול לעצור מבעדי. הבו לי את ראשיכם כדי שארעיף עליהם
ברכה אשר לא נשמעה מאז ימי דוד המלך והיא אשר נתנה לנו את הארץ
ואת בית המקדש אשר לשלמה" אני לא האמנתי שאמרתי את זה, וגם לא
האמנתי שהם באמת האמינו לפאתוס המופרע הזה. התמתחתי יותר
ואמרתי "ראו הנס הזה אשר אוכיח בו את צדקתנו" וממש התפללתי,
התחננתי, שיקרה נס. משום מה ולהפתעתי הרבה הנס אכן קרה. משום
מקום ירד ברק ארצה, פגע בבקבוק פאנטה אחד, והנוזל הכתום השפריץ
לכל עבר. ליקקתי את שפתי מהפאנטה והגבתי מהר "לקקו, לקקו עמי.
שתו את הטיפות הקדושות הללו למען יחזקון, ולא היה דבר בארץ אשר
יכול לכם". הם ליקקו את שפתותיהם, בעיקר שמתי לב לאיך שרחל
ליקקה את שפתיה. לאחר מכן ניגש כל אחד מהם בחיל וברעדה שאשים
יד על ראשו ואברכהו.
רחל ניגשה אחרונה. שמתי ידי על שערה הזהוב, ומגעו שיגע אותי.
לברכתה מלמלתי לעצמי "מי יתן ותהיי שלי". "אמן" היא ענתה,
ונישקה את היד שלי. אלוהים! הנה ההוכחה שאתה קיים! שפתיה כה
רכות, ושפתי כל כך משתוקקות למגען. מישהו באמת היה צריך לצייר
את השנייה הזו בה עמדה מתחתיי כך, אולי מיכאלאנג'לו אם היה חי.

לאחר מכן יצאנו כולנו חדורי רוח קרב לחסום כבישים. היה זה יום
מדהים. אני לא אשכח אותו כל ימי חיי. רחל נצמדה אלי למשך כל
היום, וגם כשברחנו מהשוטרים השתדלנו תמיד לברוח לאותו כיוון.
משום מה היא הרגישה בטוחה איתי. בערב, לפני שנפרדנו לשלום,
ביקשתי את מספר הטלפון של ביתה כדי שאוכל לשוחח עם הוריה ולבקש
את ידה. היא באמת גרה בגוש קטיף, וזה קצת רחוק לי, בייחוד מאחר
שאין לי מכונית. אבל לא נורא, עוד מעט היא תעבור לאשקלון, וזה
כבר קצת יותר קרוב.

בדרך חזרה הביתה בא לקראתי מתנחל שמנמן בחולצה כתומה והציע לי
סרט. הורדתי כתפיה אחת של תיקי בנונשלאנטיות וחשפתי בפניו את
הסרט הכתום הקשור עליו. הסתכלנו זה בזה לשנייה, כממתיקי סוד,
ואז הוא חייך וסימן לי באגודלו את האישור שאני "אחד משלנו".