שלוש בלילה, כמו שאומר השיר...
מבואס מערב לא מוצלח חזרתי לדירה. לא היה לי טוב והייתי
מתוסכל.
אותו הלילה, כשאני טס מאוד נמוך על איילון ב-160 ומוציא את כל
האגרסיות שלי על הכביש, המחשבות עזבו אותי והתרחקו. לחשוב על
תקופה שהיה לי באמת כיף ושלא דפקתי חשבון לאף אחד על כלום.

כל הדרך מהצפון של העיר המחניקה הזאת לדרום שלה, שנראה כמו
מחנה פליטים למתקדמים, קיללתי על היום שעברתי הנה. אני לא
מצליח לחיות פה כמו שצריך, וההמולה הזאת שמסביב גומרת לי את
החיים.
אבל אז, כשהמחשבה רצה, אני מזהה את היציאה שלי ויורד במהירות
אל עבר הבית.
הרחוב מלא בזבל, אבל חניה יש בכמויות ואני שם את האופנוע על
המדרכה בכניסה.
קומה שניה ברגל, אני עומד מול הדלת ומדליק סיגריה, להיכנס
לפינה הקטנה שלי, לנישה שלי.
המפתח מחליק בקלות למנעול והדלת נפתחת בשקט. אני נזהר לא
להרעיש כי אני כבר עצבני מספיק גם ככה.
נכנס למטבח ומוציא לי בקבוק גולדסטאר מהמקרר, אבל באור של
המקרר אני רואה צללית חומקת בסלון.
אל תשאלו אותי מאיפה זה בא לי, דפקתי חצי סיבוב, סיבוב, וזרקתי
את הגולדסטאר לכיוון הדמות שבסלון שלי (זאת לא שכונה משהו).
הבקבוק פוגע לו בפנים והוא נופל על הרצפה. אני רץ ובשלושה
צעדים מהירים אני כבר לידו, שולח אחת עם השפיץ של הנעל לצלעות
שלו, ועוד אחת, ועוד. בכלל אני שולח הרבה לכיוון שלו והוא
מדמם.
עם פרצוף מרוסק ועצמות שבורות הוא על הרצפה, מתפתל ומקלל.
אני לוקח שני צעדים אחורה ונכנס לאט למטבח, לוקח גולדסטאר חדשה
מהמקרר ומסתכל על הבחור בסלון על הרצפה. פתאום כל הכעס שלי
כלפי העיר הזאת נראה שולי. אני צונח לתוך הכורסא ומדליק עוד
סיגריה. והכל שוב סבבה, מהצפון המסוגנן ועד הדרום החמים
והמשפחתי.
אני מושיט יד לטלפון ומחייג. "משטרה", עונה הקצין התורן
המשועמם.
"ניסו לפרוץ לי לדירה", אני אומר לו, "ונראה לי שהוא צריך
אמבולנס".
"תוך כמה זמן תגיעו?" "רבע שעה", הוא עונה בקול היבש הזה שנשמע
לי כמו הקול שלה ביום שהיא עזבה את הבית.
אני נשען אחורה ופותח את המקומון. שוב מתלוננים על בעיות
חניה.
אז אני קם ונותן לו עוד בעיטה.
אח! איזו עיר...