"תזהרי! את עוד רגע תפלי!" שמעתי אותם קוראים לי מלמטה.
הצצתי בהם מעבר לקורת הגג במבט משועשע. מטומטמים. הם בכלל לא
קולטים שכל המטרה שלי בעלייה אל הגג הזה מלכתחילה היתה כדי
ליפול. ככה זה עם כל דבר בחיים, לא? עולים כדי ליפול. מטפסים
כדי לרדת. אם לא הייתי עולה כדי ליפול מהגג, אלא פשוט יורדת
לאט כמו שטיפסתי, זה גם היה המצב. ככה לפחות יש לי את האפשרות
להאיץ את קצב הירידה. לא היתה לי את האפשרות לעשות את זה
בעלייה, אז לפחות שבכיוון ההפוך זה יעבוד. כן, זה נשמע לי
הגיוני.
והם, כל האנשים ההם למטה, מעמידים פנים שאכפת להם, משחקים אותה
נשמות טובות, נורא דואגים לי, לא רוצים שאפגע.
הנה, שם, שירי, מתפקעת מצחוק, נשענת על יפעת כדי שחלילה לא
תיכשל ותמעד מרוב שרגליה חלושות מהצחוק הגובר, מביטה בי ומתוך
שאגות הצחוק מתנשפת "נוי, יא מפגרת, תרדי כבר מהגג, אין לנו כח
לשטויות שלך עכשיו, צריך לארגן את הבית, יאללה, רדי כבר"
ולוחשת ליפעת משהו באוזן. עכשיו גם יפעת צוחקת.
וטומי, מביט אלי כל הזמן למעלה, כנראה ששיעורי המשחק השתלמו כי
הוא באמת נראה הכי מודאג שם מכולם, קורא לי מדי פעם בקול לחוץ
"נוי, בבקשה תרדי, זה מסוכן, את יכולה ליפול, מספיק עם
המשחקים, קדימה, הכל בסדר", ואני כבר כמעט מתפתה לגשת אל הסולם
הקטן שבקרבת הגג, ולרדת לי בזהירות למטה, אבל אז אני מבחינה
בדנה, שעומדת צמודה אליו, ידה אוחזת בידו, גם היא מביטה אלי
שם, מלמטה, פניה חוורות, עיניה עוטות מבט חושש, אבל היא לא
עובדת עלי בכלל. אני יודעת בדיוק מה היא מחפשת. הרי זה מציג
אותה באור כל כך טוב ומלאכי, לגלות סימפטיה ודאגה כלפי האקסית
של החבר שלה, בטח כולם חושבים עכשיו "איזו מקסימה דנה. אין בה
טיפה אחת של קנאה. כל כולה טוב לב והמון דובוני אכפת לי מדלגים
באופק. ממש מותק של בחורה, סוכריה". טוב, אותי היא לא קנתה עם
ההצגה הזו. התקרבתי אל קצה הגג שמאחורי בצעדים מדודים ואיטיים,
ובבעיטה קלילה ומהירה הפלתי את הסולם השעון אל הקרקע.
רחש של אימה עבר בין הצופים שלי. רק שירי התחילה לצווח
בהיסטריה "מטומטמת! כמעט העפת לי את הסולם על הראש! אם את רוצה
להרוג את עצמך, שיהיה לך בכיף, אבל מה את רוצה ממני?"
"בוא'נה, שירי, שתקי, טוב?" טומי נתן בה מבט זועם. חיוך קטן
עלה על שפתי. איזה חמוד, החבר לשעבר הזה שלי. איזה "קסם של
בחור", כמו שאמא שלי תמיד נהגה לקרוא לו כשהיתה מדברת אודותיו
באוזני. איזו דפוקה אני שנתתי לו ללכת.
קורת המתכת הקרה ציננה את כפות רגלי היחפות כשהתחלתי לצעוד
קדימה על הגג. די מגוחך, המצב הזה שאני נמצאת בו. לאן בדיוק
אני מתקדמת, אה? לאן אני רוצה להגיע? חח, מצחיק משהו, כל
השאלות שאני שואלת את עצמי כרגע נדמות נורא פילוסופיות
ואירוניות פתאום. לאן, באמת, אני רוצה להגיע? מה רציתי להשיג
בכך שעזבתי אותו? הרי ידעתי שטוב ממנו לא אוכל להשיג. אז מה,
בגלל פעם אחת, בגלל מעידה אחת קטנה וחד פעמית, פשוט לקום
וללכת?

לפני שנה זה קרה. היינו אז חברים שלוש שנים, אני והוא, וכולם
פשוט רצו להקיא מהרומנטיקה ששררה בינינו. האמת, שאני די בטוחה
שגם אני, אם הייתי רק צופה מהצד, הייתי די נגעלת מכל הפוצי
מוצי הזה. אף פעם לא הייתי טיפוס של הפגנת רגשות בציבור יותר
מדי, כך חשבתי לפחות. אבל עם טומי זה היה שונה. טומי גרם לי...
לרצות... להראות לעולם כמה שאהבתי אותו... כמה שאני עדיין...
ביום השנה השלישי לחברות בינינו עשינו מסיבה קטנה. מין מפגש
אינטימי מצומצם כזה של כמה מ"חברינו הטובים ביותר". תמיד רציתי
להגיד את המשפט הזה. נשמע כל כך... מבוגר. גם דנה היתה שם. אני
הזמנתי אותה. הכרתי אותה בדיוק שבוע אחרי שהיא הצטרפה לשיעור
ספינינג שלי באמצע השנה. לא הכרתי אותה יותר מדי טוב, אבל ממה
שהכרתי היא נראתה לי בחורה די חביבה ומגניבה, אם כי די ביישנית
ושקטה, וזאת דווקא היתה הסיבה העיקרית שבגללה החלטתי להזמין
אותה למסיבה.
טומי, שהיה גם הוא ביישן מטבעו, לא היה כל כך בעד.
"את יודעת שגם ככה קשה לי להזמין את המעט חברים משותפים שיש
לנו. אני לא כל כך טוב בכל הקטע הזה של 'לתקשר'. אבל איתם
לפחות יש לי נושאי שיחה. את הדנה הזאת שלך אני בכלל לא מכיר.
לא יהיה לי על מה לדבר איתה".
"אוי, בובי... תן לה צ'אנס," אמרתי בקול מתפנק, "אני מבטיחה לך
שהיא בחורה ממש חמודה, באמת. לפחות תנסה".
והוא הסכים. לא יודעת, בזמן האחרון כבר כמעט התחילה להמאס עלי
קצת העובדה שהוא אומר הן כמעט לכל דבר שאני אומרת. כבר התחלתי
לתהות ביני לבין עצמי אם הוא עושה את זה כדי לשמור על שלום בית
או כי הוא באמת puppy.

מילאתי את עצמי בדרינקים במסיבה. ללא הרף דחפתי לעצמי בירה
ועוד בירה, וויסקי ועוד אחד. סך הכל רציתי שיהיה שמייח... גם
את טומי לא השארתי נקי מאלכוהול כשאני מסבירה לו ללא הרף שזה
סלבריישן והוא צריך לנהוג בהתאם. טומי דווקא לא ממש טיפוס
שתיין, אבל שוב, מנגנון הציות לי אותת אצלו אי שם במח, והוא
לגם אף הוא. בדיעבד אני מצטערת שהוא בכלל הקשיב לי באותה פעם.
גם את דנה הכרחתי לשתות. הרגשתי שאין מצב בעולם שמישהי באה
למסיבה שלי ושל הבייבי שלי ולא מתפרקת כמו גדולה.
"תשתי, נשמה," טפחתי על שכמה ביד אחת ובו בזמן מזגתי לה שוט של
טקילה בשנייה. נשמה??? ממתי אני אומרת נשמה? לא מתאים לי... זה
בטח האלכוהול מדבר. והיא מחייכת חיוך ביישני ושקט, שרואים בו,
מעבר לעיניים התכולות האלו, שהיא כל כך לא רוצה להיות פה, שזה
לא מה שהיא ציפתה שיהיה כשהסכימה להגיע למסיבה.
"לא, תודה, נוי, באמת, אני ממש לא אוהבת לשתות... אני בסדר,
מבטיחה." חיוך. "אז... כמה זמן אמרת שאת ו... ווי, אני מה זה
מצטערת, איך אמרת שקוראים לחבר שלך?"
"זה בסדר", גיחכתי, "לפעמים גם אני שוכחת איך קוראים לו. טומי.
נורא ציוני, אה? כן, האיידול שלו זה טומי לפיד. ובנו יאיר,
כמובן. או שלא."
"אז כמה זמן אתם ביחד?" היא ירדה לביזנס.
"שלוש." חייכתי, בגאווה של אחת עם טבעת אירוסין מנצנצת על
האצבע. תמוה במיוחד לאור העובדה שדברים כאלו כל כך לא מעניינים
אותי.
"וואו. שלוש שנים? זה הרבה", היא חידשה, "בטח יש אהבה גדולה,
אה?"
התחלתי להרגיש קצת הרגשה של מעין שיחת חולין כזו, עם מישהי שלא
ממש בא לה לדבר וגם שאני באופן אישי לא מצאתי זאת נוח וחופשי
דיו לדבר איתה על נושאים כאלו שאני מחשיבה פרטיים משהו. לכן
החלטתי לא להעניק לה תשובה יותר מדי רצינית ומחושבת.
"אה... יש אהבה. את יודעת איך זה, היום כל בחורה צריכה להיאחז
בציפורניים כדי לשמור על הגבר שלה, יש כל כך הרבה פיתויים
בחוץ. אז אני נאחזת. שומרת. הוא בסדר, 'חמוד', ככה כולן תמיד
דואגות לומר לי. אני מחבבת אותו מאוד, אולי אפילו אוהבת אותו,
אם להשתמש במושגים הפשטניים האלו המגדירים אהבה שיש היום...
אני לא יודעת מה יהיה עם זה בסוף," סיימתי בחיוך, "אבל אני
בהחלט נהנית מהנסיעה."
בשביעות רצון של מישהי שהרגע נשמעה כמו פרסומת מהלכת לחברת
אינטרנט מהיר מסוימת, חשבתי לתומי שעם מטען הפילוסופיות הזה
קצת יהיה לה קשה להתמודד והיא בוודאי תבין את הרמז ותשמור
מרחק.
היא הנהנה בשקט, נתנה בי מבט קצת מוזר, אולי עצוב משהו, אמרה
שהיא צריכה רגע לבדוק הודעות בפלאפון שלה, וזזה משם. אני משכתי
כתפיים, והלכתי לבצע קצת mingling.

אחרי בערך חצי שעה של הסתובבות בין אותם אנשים שהיו אמורים
להיות חברים קרובים והתבררו כחבורת בני אנוש שלא הרגשתי קשורה
אליהם במיוחד, שמתי לב שטומי נעדר קצת מטווח ראייתי. אירוני.
כל המסיבה הזו נועדה כדי לחגוג את העובדה שאנחנו לא מסוגלים
להתנתק זה מזו במשך שלוש השנים האחרונות, והנה עכשיו אין לי
בכלל מושג איפה בן זוגי היקר נמצא. התחלתי לערוך חיפוש קצר בין
חדרי הבית, מדי פעם מתמרמרת לנוכח כתם יין אדום על השטיח החדש
והמפואר (שקניתי בשוק הכרמל) או חתיכת מסטיק מתקשה שדבוקה
לשולחן הסלוני היוקרתי שלנו (דגם סבנטיז' אותנטי שהורים שלי
תרמו לנו ביד רחבה. מה, אומרים שעכשיו הרטרו חוזר...), ובדרך
בכלל לא רואה לא טומי ולא נעליים. כבר בכל החדרים בבית עברתי,
וזה לא שיש לנו כזה ארמון - כמה אנשים ניצלו את ההזדמנות
להודיע לי שהם מתחפפים כששאלתי אותם אם הם ראו את חתן השמחה -
ורק חדר אחד עוד לא יצא לי לסרוק. חדר השינה שלנו. חייכתי
לעצמי בשקט במחשבה על טומי ישנוני שלי שלא עמד בעומס הלחץ
החברתי שסביבו וודאי קרס לו על המיטה תוך נסיונות עקובים מדם
לחסום את הקולות, ופתחתי את הדלת.

הוא אמר שזאת היתה טעות. מעידה חד פעמית. שנאמרו דברים... שהוא
חשב שפתאום אני מרגישה אחרת. לא רציתי להקשיב. איך הוא בכלל
יכול להטיל את האשמה עלי??? והיא. יושבת שם. על המיטה. מנסה
להתכסות בשמיכה, לכסות את הבושה, אבל זה לא ילך לה. מפלצת.
הייתי צריכה לדעת. כשהיא שאלה אותי מה טיב היחסים ביני ובין
טומי הייתי צריכה להבין שהיא פשוט רוצה להכשיר את הקרקע לקראת
המתקפה החזיתית שלה.
"נוי, בבקשה תקשיבי," היא קוראת לי, עיניה מתמלאות דמעות. אני
בוערת מכעס ועלבון. אפילו לא מסוגלת לבכות.
"שלא תעזי בכלל", אני מסננת בשקט, "אני לא מאמינה איזו חוצפה
יש לך. אני בכלל לא קולטת. עלייך בכלל לא הייתי יכולה לנחש.
עושה לי את הפוזות של הילדה הטובה, של המתעניינת והתומכת. כן,
דנה. התעניינת מאוד. התעניינת יותר מדי. ועוד ביום השנה
שלנו!"
"נוי, תני לי להסביר, בבקשה! השיחה שלנו... את אמרת... גרמת לי
להבין... שהכל בשבילך הוא... סתם משחק. שאת נמצאת עם טומי רק
כי הוא שם... רק כי הוא נשאר. אני לא תכננתי... לא רציתי שזה
יהיה ככה... אחרי השיחה היתה בי הרגשה מגעילה כזאת... לא
יודעת, אני מניחה שזה לא מתפקידי ושזה לא העסק שלי, אבל הרגשתי
שזה לא פייר כלפי טומי. הייתי חייבת לתת לו להבין איך את
מרגישה. זה היה הדבר הנכון לעשות".
"באיזו זכות בכלל את מדברת עם חבר שלי על היחסים בינינו מאחורי
הגב שלי?" קראתי בתרעומת. "אם יש לנו משהו שיש צורך לדבר עליו
זה בשבילנו לדבר עליו, בארבע עיניים בלי שום התערבות
חיצונית! וחוץ מזה," נתתי מבט קצר ונוקב בטומי, "איך משיחה
מגיעים לסקס???"
"אני לא יודע איך זה קרה, נוי," טומי פתח את פיו ואמר, "דנה
סיפרה לי מה שאמרת... אני הייתי בהלם... היה קשה לי להאמין.
חשבתי שאני מתמוטט. היא דיברה איתי... ניסתה להרגיע אותי...
ומפה לשם..."
"מפה לשם!" הסתובבתי אל הדלת, וטרקתי אותה.

צעד, ועוד אחד. ככה מתקדמים. לאט לאט. אל עבר הלא נודע. מה
הטעם בללכת אם סופנו ליפול? שירי עדיין צוחקת בלי הפסקה למטה,
דנה עדיין מחזיקה לטומי את היד, חזק, שלא יעזוב. לקורת הגג
המתכתית אין אחיזה כזו חזקה. טומי מרפה לרגע מידה.
"נויצ'וק, אל תעשי את זה. בבקשה. את לא חייבת. אפשר גם אחרת.
אני כאן, תמיד. את יודעת את זה. לפחות... את אמורה לדעת את זה.
אני מקווה שאת מבינה עכשיו. נוי, תרדי מהגג. תרדי. הוא גבוה
מדי בשבילך. את כל כך... קטנה. את לא יכולה..."
והרגליים שלי נחלשות. רועדות. ראשי סחרחר. לבי פועם. טומי.
למטה. שב להחזיק לדנה את היד, אבל מבטו לא סר ממני. אני כבר לא
מבינה כלום. כל כך מבולבלת. עולם מוזר, העולם הזה שההורים שלי
בחרו להביא אותי אליו. כפות הידיים שלי מזיעות. העיניים שלי
מתערפלות בדמעות יבשות. דמעות שהיו שם זמן רב ומיאנו לפרוץ
החוצה. וטומי מחייך מלמטה. חיוך קטן, עדין. חיוך של טומי. אני
מרימה את הרגל בזהירות מהקורה. אני חוזרת. אני ממשיכה. זה מגיע
לי. זה מותר. באגרופים קפוצים ורועדים ובמבט מטושטש, אני
מחליטה. אני יורדת מהגג, אני אקח את הסולם, אני מאבדת שיווי
משקל, אני...















                                         בום.