ראיתי אותה. צפיתי בה. הבנתי אותה. מהיום הראשון שמבטנו נפגשו,
ידעתי. אותה אני אבין יותר מכולם. אותה אני אבין, גם בלי
דיבורים. היה מן חיבור כזה. ללא צליל, ללא קול. חיבור שדרכו
הבנתי, שאני אבין אותה. ממתי שהיא הייתה קטנה, ילדה, תוך כדי
גיל ההתבגרות, עד שסיימה תיכון. צפיתי, והבנתי.
אותה "ילדה", שכיום איננה כבר ילדה, עברה תהליך התבגרות מואץ,
יתר על המידה. זה קרה, זה התחיל, באותו יום שבו הגיעה הידיעה.
"אבא, נפל". ולא, לא נפל בקרב, הוא לא מת בדרך כלשהי, הוא רק
היה קרוב לזה. היא, אח שלה הקטן ממנה בשנתיים, ואימה, כבר
הכירו את המצב. זה לא היה חדש להם. הרי כל שני וחמישי אבא היה
נפצע איכשהו, הוא לא "מי יודע מה" זהיר... אבל באותו יום,
הבנתי. הבנתי בדיוק איך שהיא הבינה. הבנתי שזאת אינה פציעה
קלה. אבא שלה, עבד כחשמלאי עצמאי, תיקן איזושהי מנורה בבסיס
צבאי בדרום. הוא עמד על סולם בגובה 6 מטרים. הוא נפל. ליתר
דיוק, קפץ. חשמל הגיע אליו, הבעיר את ידו, כאשר נגע במנורה.
מישהו לא ניתק את הזרם. הוא התחשמל, ולכן העדיף לקפוץ, מאשר
למות על המקום, כמו עוף מטוגן. באותה עת, כשהגיעה שיחת הטלפון
לאימא שלה, הודיעו לה כי בעלה ריסק את שתי רגליו. לא אחת. לא
ימין, לא שמאל. את ימין ואת שמאל. את שתיהן. אותה ילדה הבינה
לאחר זמן מה, שזה יותר קשה ממה שזה נראה. אבא שלה, הוא... נכה.
"פאק" היא חשבה לעצמה. "למה?! לא רוצה!".
כשהכרתי אותה, כשלמדתי להכיר, כי הדרך אליה צפופה במכשולים
ואינה קלה כלל, הבנתי. היא סיפרה לי שהיא לא זוכרת כלום עד
כיתה ד', היא אמרה לי שאבא שלה נכה. וזהו, לא יותר מזה. נראה
לי שהבנתי מה עובר עליה, למרות שזה קשה. היא עברה טרואמה מאוד
קשה, לראות את אבא שלה, ככה, שוכב על המיטה בבית החולים, כעבור
חצי שנה על כיסא גלגלים, לא יכול. היה לו קשה, היא ראתה את זה.
"נכה, לא מסוגל לעשות כלום לבד". זה היה קשה, מאוד. הביקורים
המזעזעים האלו בבית החולים ואח"כ בבית לווינשטיין, ולראות אותו
עובר מכיסא גלגלים, להליכון ואז לקביים. זה היה קשה, מאוד.
אימא שלה סיפרה לה פעם, ש"היה לי חלום שאבא רץ". אותה ילדה
הבינה, היא קלטה, שהיא לא זוכרת את אבא שלה הולך בכלל. הכאב רק
העצים את הבדידות שלה, והיא פשוט בכתה. היא בכתה, ובכתה,
ובכתה. ולא היה דבר שיכל לרפא את הכאב. היום, היא בת 17, עדיין
עם הכאב.
כן, עוד כואב לה. ובגלל זה קשה לה. קשה לה מבחינה חברתית,
מבחינה לימודית, מבחינת אהבה. פשוט קשה לה. היא לא חברותית,
הו, ממש לא. עד שהיא נפתחה אליי ובכלל הסכימה לקבל אותי כחברה
שלה, כבר כמעט התייאשתי. זה הפחד שלה. היא מפחדת לאהוב אנשים,
כי היא לא רוצה שיקרה להם משהו. זה קשה לה, אבל היא לא אומרת
את זה. במקום זה, היא פיתחה לעצמה רמה גבוהה מאוד של חוסר טקט,
שבו היא משתמשת כמעט בכל עת, בלי להבין עד כמה זה פוגע. היא
ביישנית, ברמה עולמית, לא רוקדת, לא שרה, לא משחקת, לא מדברת.
פשוט כלום. כי היא מפחדת. מפחדת מזה שאם היא תעשה את הדברים
האלו, יצחקו עליה, בגלל מי שהיא ולא בגלל היכולות שלה. אבל אף
אחד לא מכיר את היכולות שלה, משום שאין בה את  הכוח להראות
אותן. היא פשוט פחדנית. אדישה. לא חברותית. "חוסמת" אנשים. אני
יודעת, כי אני מכירה אותה כבר, רק מלהסתכל עליה, אני יודעת מה
קורה לה. בזמן האחרון התחלתי להבין אותה. היא החליטה לעבור
"שינוי". היא רוצה להיות חברותית יותר, פחות אדישה, עם טקט
מלא, ועם ביטחון עצמי. אבל זה לא עובד, לפחות לא כרגע. קשה לה
לנסות להשתנות. היא כבר בוגרת מדי. היא לא מבינה שיש לה חברים
ומשפחה שאוהבים אותה ושיכולים לעזור לה, היא פשוט טיפשה מדי
כדי להבין... ולמה? למה כל זה קורה? למה היא לא "נורמלית" כמו
כולם? הכל בגלל מה שקרה, זה הגורם.
בתחילה היא בכלל חשבה שאין לה חברים, שאף אחד לא אוהב אותה.
אבל היא הבינה, אחרי שיחה ממושכת והרבה מאמץ, שהיא הייתה
עיוורת. היא לא ראתה מה נמצא מסביב, מי דואג לה, מי רוצה אותה
בקרבתו. היא תמיד חשבה שהיא טובה ב"להקשיב ולראות". אבל זה
ממש, ממש לא נכון. פשוט לא נכון. היא רצתה בעברה שיקרה לה
משהו. לא משהו טוב, ההיפך הגמור מזה. היא קיוותה להידרס על ידי
מכונית, או להידקר ע"י רוצח מטורף, רק כדי להיכנס לבית חולים
ולראות מי יבוא, מי ייטרח להגיע לשם בשבילה. אבל היא קלטה לא
מזמן שהיא סתומה לגמרי. "זה הכל בראש שלי!!! אני ממש מטומטמת,
מה יש לי???". אלו היו המחשבות שלה, בדרך כלל. אבל זהו, היא
הבינה. היא סופסוף קלטה שלא החיים, שלא העולם הוא זה שאינו
"בסדר" איתה, אלא היא עצמה. היא הייתה הגורם, שהפריע.
היום היא כבר הבינה, היא הבינה מי היא, ומה היא רוצה להיות.
לפעמים היא חווה אכזבות, לפעמים דברים מעולים קורים לה, אבל
היא מבינה שזה הכל, בסופו של דבר, רק השלכות של מעשים שלה. היא
הבינה, כמו שאני הבנתי כשראיתי אותה. היא הבינה.
היום, היא בת 17, החיים ברורים לה. היא לה תהליך התבגרות קשה
מדי, פתאומי מדי. היא חשבה פעם על להתאבד אפילו. על לקחת סמים,
או להשתכר, או לחתוך. פשוט להזיק לעצמה, רק כדי שישימו לב
אליה. אבל היא כבר הבינה. היא פשוט הבינה. "זה לא שווה את זה,
תרדי מזה כבר". והיא הבינה שהחיים מתחילים להסתדר. שנה הבאה,
זו השנה האחרונה. השנה האחרונה לחלוטין בתקופת ההתבגרות שלה,
היא תסיים עם הלימודים, ותתגייס לצבא. והדרך לא כזאת ארוכה,
היא פשוט צריכה לקחת את הזמן שלה. ולהבין אותו.
למרות הכל, הרבה פעמים היא תהתה. תהתה מי היא? מה המטרה שלה
בחיים? למה הדברים הולכים לכיוון הרע? למה הדברים הולכים
לכיוון הטוב? מה ומי היא? ולמה? אני כבר ידעתי את התשובה, לכל
השאלות האלה. כי הכרתי אותה יותר טוב, הכי טוב מכולם. והצלחתי
להבין אותה. משימה קשה. סוף סוף הצלחתי להבין את עצמי. כי
הבנתי, הבנתי שאותה "ילדה", היא בעצם אני...